שצג

שהוא יו"ד חכ' כו' א"א להם לקבל. וז"ש (משלי ססי' ט"ז) בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ע' במד"ר ויחי פצ"ח, שגם מבחי' הגורל שהוא בעצם למעלה מן הדעת והשכל מ"מ נמשך ע"י ש' הוי', וממילא נמשך כמו שראוי להיות וכמו שהי' עולה בכל פעם גורל ימין לה'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בנפש האדם, הנה באדם יש כמה בחי', דבור, מחשבה, מדות, ושכל, ורצון, וכל דבר שלמטה במדריגה לוקח חיות משלמעלה ממנו, עד"מ הדבור בלא מחשבה נחשב ללא כלום, שאין לו שום חיות כלל, והשכל מקבל מהמשכיל היינו כח ומקור שכל הגלוי, והמשכיל מקבל מהרצון, וכמשנ"ת במ"א ע"פ מאמר הזח"ב ר"פ שמות דף ג' בענין תשורי מראש אמנה, שהרי אנו רואים שכאשר יש לאדם רצון לעסוק ולהתייגע בעיון באיזהו חכ' אזי יפעול בכלי מוח חכמתו וישכיל החכ' בטוב, ואם אין לו רצון וחשק לעיין ולהתייגע בחכמות ומושכלות, הנה הגם שכלי שכלו הם בטוב והוא חכם בעצם מ"מ לא ישכיל כ"כ, א"כ תלוי אור כח השכל ג"כ בהרצון דוקא, שכפי הרצון כך יומשך כח השכל לאורך ורוחב בהרחבת וביאור הענין והשכלת הדבר על בוריו כו'. ולכן ארז"ל ע"פ כ"א בתורת ה' חפצו (ע"א די"ט א') לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, והיינו מפני כי המשכת השכל תלוי בחפץ הלב שבד"כ הוא בחי' הרצון (שבכאן אין מחלקי' בין חפץ לרצון, ושניהם נק' רצון בחי' כתר בכלל כו'), שהרצון הוא למעלה גם מכח השכל, והוא המחבר וממשיך מעצמיות הנפש לכל כוחות הנפש, ולמעלה הרצון הוא כתר שכולל בעצמו ע"ס, והם ע"ס שברצון והם מקורים לע"ס שבאצי', כי הכתר הוא המחבר המאציל א"ס ב"ה עם ע"ס דאצי', ונמצא מובן מה שאנו אומרים שהמשכיל מקבל מהרצון.