שמט

שאותיות המח' גבוהים יותר מ"מ בשרשן בנפש שורש אותיות הדיבור קודם לאותיות המח' (וי"ל שקדמו גם במעלה, ולכן מעלת האדם שנק' מדבר הוא ע"ש הדיבור ולא מחשב ע"ש המח', וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא כו'). והנה שרש חיות כל העולמות הוא מבחי' אותיות כמו עד"מ מאמר יהי רקיע עומד תמיד בהרקיע להחיותו וכמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים להחיותו, שאם היו מסתלקי' האותיות המחיים שמים וארץ אפי' על רגע אחד היו חוזרים לאין ואפס, ורק ע"י שהאותיות עומדים תמיד בשמים להחיותם ולהוותם מאין ליש תמיד.

והנה האותיות הם בטלים בתכלית לאוא"ס, וממילא גם כללות העולם המקבל חיות מהעולמות ג"כ בטלים בתכלית. ובזה יובן מ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג אלו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות והרוחניות שבכל נברא השופע בו, היינו בחי' האותיות שרש ומקור העולמות, שא"א לומר שהגם שנראה העולם ליש ודבר מ"מ זה רק לעינינו, אבל באמת זהו שקר גמור ולא יש בחי' עולם כלל, דא"כ מהו ענין בריאת העולם שנברא העולם ליש ודבר יש מאין מאחר שאינו כלל, ורק נראה לעיני בשר שלנו כו'. אמנם הענין הוא כנ"ל שהעולם הוא יש ודבר והחיות המחי' ומהווה היא בחי' האותיות, והאותיות הם בטלים בתכלית, ונמצא ממילא גם העולם בטל כו', אבל כאשר האותיות עומדי' בהרקיע להחיותו ולקיימו הנה הוא נמצא ליש ודבר וכמ"ש הרס"ג שנעשה דבר מלא דבר, וכדמות ראי' לזה הוא ממשארז"ל במשנה פ"ז דסנהדרין שנים לוקטין קישואין כו' האוחז כו' (וע' מזה בד"ה אנכי הוי' אלקיך (ך"ו) באורך). והנה כאשר נמשכו האותיות להוות עולמות נמשכו אותיות שמהם נתהוו עולמות, ויש אותיות שנשארו למעלה שלא נתהוו מהם עולמות, ובזה יובן מ"ש בזהר באד"ר קך"ח ב' בגלגלתא יתבין תליסר אלפי ריבוא עלמין ומספר אלף אלפין ריבוא ושבעת אלפים ות"ק קוצי דשערי, שכוונתו אינו על עלמין ממש כ"א על בחי' האותיות הנ"ל שנשארו למעלה שלא נתהוו מהן עולמות, ונק' עולמות היינו שאם היו נמשכי' למטה הי' מתהווה מהם עולמות.