רצו

הארה ומקצת הנשמה. וזה"ע יעקב חבל נחלתו כמו למשל כשקושרים קצה א' מהחבל למטה וקצה א' למעלה כשמתנענע קצה התחתון מתנענע גם קצה העליון, וכן הוא ממש בנפש האדם דאיזה התקשרות שעושה בהנפש המלובש בגוף כן הוא גורם למעלה ג"כ, דהיינו ע"י עבודה דתומ"צ עי"ז מאיר ומתגלה שרש הנפש בהנפש המלובש בגוף. וזה"ע נחלתו כי נחלתו הוא מלשון ירושה כמו שמוריש אדם לבניו איזה דבר פרנסה או בית דירה, כך הוא בנמשל דשרש הנפש הוא פרנסת הנפש המלובש בגוף שמשם יומשך גילוי אלקות על הנפש. וזהו מ"ש נחלה עבר על נפשנו כי בלשון נחלה יש ב' פירושים, הא' מלשון ירושה, והב' מלשון נחל, דכמו שהנחל הולך ממקום למקום כן הוא ענין הנחל המשכת שרש הנפש בהנפש, וזהו נחלה עבר על נפשנו, כמו ויעבר מעבר יבוק שהעבירם ממקום למקום, וכן הו"ע עבר על נפשנו שנתחבר שרש הנפש בהנפש.

וזהו שמתמה הנביא אני הוי' לא שניתי ומחמת זה הי' צריך להיות כלות הנפש במס"נ ממש. והסיבה לזה מבאר הנביא באומרו בני יעקב, כי יעקב יו"ד עקב בחי' חכמה שירדה בעקביים וסוף המעשה במדריגות תחתונות דעשי', והגם שמצד עצמותה היתה בטילה באוא"ס כנר בפני האבוקה, אמנם בהתלבשותה בנה"ב ישות וגסות הגוף משכא דחויא המסתיר ומעלים לגמרי, כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה, ומזה מתהווה הרוח שטות כו' עד שאין יכול לעמוד על נפשו הן בוויתור והן בקדש א"ע במותר לך, כי קדש א"ע במותר לך הוא מדאורייתא כמ"ש קדושים תהיו, וגם ד"ס חמורים מד"ת אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעונות שאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה כו'. אבל באמת גדול עוונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך כמ"ש בתניא.

ויש עוד מדריגה ברע שאינו נראה לרע גמור ובאמת הוא מקור הרע, והיינו כשמבין כל דבר לאשורו איך שהקב"ה מחי' ומהווה, ואומר מה אעשה שאני מלובש תחת הזמן והזמן דעכשיו גורם להיות כך וכך, והוא מקור הקרירות שבנפש שעושה עיקר מהזמן ויכול לעשות ההיפך ממש מאלקות עד שיכול לכפור ח"ו בה' אחד, ועז"נ שלום יהי' לי כי בשרירות לבי כו' למען ספות הרווה את הצמאה כו'.

והעצה לזה הוא כמ"ש ריש מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי', ופי' דלא סליק בי'