קלא

בעצמותו כו', ופסיק טעמא בינייהו להורות על ענין שמובדל בערך, כי הגם שגם ש' הוי' שבסדר השתלשלות הוא ג"כ רק בדרך נברא מאיליו וממילא ולא בבחי' התלבשות כח הפועל בנפעל כמו בחי' ש' אלקי' דכתי' ברא אלקי', משא"כ בש' הוי' כתי' ונבראו כו' כמ"ש במ"א, מ"מ מאחר שהוא מקור להוות דש' הוי' הוא ל' מהוה, לכן לגבי בחי' ש' הוי' דלעילא שלמעלה מסדר השתלשלות הנה יש פסיק טעמא בינייהו להורות על ההבדל בין בחי' זו לבחי' זו, והגם כי גם ש' הוי' דלעילא נק' ג"כ בש' הוי' א"כ הוא ג"כ ל' מהוה, מ"מ מאחר שהוא כלול בעצמותו אינו שייך לפרשו ל' מהוה, ונק' בחי' שמו הגדול.

והנה בכלל ענין השם הוא רק הארה בעלמא שאינו נוגע לעצמותו כלל וכמ"ש מזה בכ"ד, והוא רק בכדי שיפנה לקוראו בשמו, וגם לפי מש"נ במ"א בד"ה ביום השמע"צ בענין מקדשי שמך, שע"י שזולתו קוראו בשמו נפנה עצמות האדם, מ"מ הרי מה שהוא פונה אינו בחי' הארת עצמותו כמ"ש לגבי עצמו, הן בענין הפני' שפונה, והן במה שממלא מבוקשו אח"כ, וכידוע שהשפעת המשפיע שמשפיע לזולתו אינו בערך מכמו שהוא בעצמותו, ובמ"א נת' שהוא חלק עשירי, ובאמת החלק עשירי הוא אינו רק חלק במספר, שהוא עשירי למספר, אמנם אינו בערך שוה להט' חלקי' שנשארו בהמשפיע, וכערך הדבור שהוא חלק עשירי מז' מדות וג' שכליים. ונמצא כי הן הקריאת שם והן מה שפונה לקוראו ע"י קריאה זו אינו רק הארה מועטת, ואינו דומה גם לבחי' השם כמ"ש כלול בעצמותו דלכאו' ה"ה גם כן רק חיצוניות ההארה לבד דמאי איכפת לי' אם קורין אותו ראובן או שמעון, הגם כי בעצם יש הפרש בין ראובן לשמעון שראובן הוא ע"ש כי ראה, ושמעון ע"ש כי שמע והרי ראי' ושמיעה רחוקי' זמ"ז, והם ב' פרשיות דק"ש כמ"ש בת"א בד"ה יהודא אתה, ומ"מ נדמה לזולתו שאינו הפרש כלל, וגם הוא עצמו אינו מרגיש כ"כ כמו ענין הרגשת המוחין שמי שיש לו מוחין יותר גדולי' ה"ה מרגיש אותם בבחי' יתרון על זולתו שאינו בבחי' מוחין גדולי' כאלו.

ואמנם באמת הפרש גדול יש בענין הקריאת שם (אך אין זה בבחירת האדם כמו המוחין, שאין זה תלוי בבחירתו רק מה שנותני' מלמעלה, וכמארז"ל טפה