פח

בבחי' מקיף לבד ולא בבחי' התלבשות, והגם שע"ז נא' את השמים ואת הארץ אני מלא היינו שאין הפי' שהוא בבחי' מקיף וסובב לבד כ"א הוא נמצא בכל החלקי', אמנם להיותו למעלה מבחי' חיות המתלבש בבחי' פנימי כ"א בבחי' מקיף לבד לכן נק' סוכ"ע, ועז"נ כי נשגב שמו לבדו פי' שמו ית' המחי' בבחי' מקיף הוא נשגב לבדו בבחי' סוכ"ע כו'. וע"ז הוא ענין האמונה שנש"י מאמינים שהוא ית' מחי' את העולם בבחי' ממלא וסובב, ולכן אומרים בכל יום ה' אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שה"ע הקבלה והאמונה על ב' בחי' הנ"ל, אחד הוא על בחי' סוכ"ע, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא על ממכ"ע, (וכבר נת' לעיל שעיקר האמונה הוא על בחי' סוכ"ע, שהרי ענין ממכ"ע מובן כאילו רואה ומבשרי אחזה אלקה כו' כמשנ"ת מזה במ"א). וע"פ הקבלה ממכ"ע הוא בחי' מלכותך מלכות כל עולמים שהוא בחי' מל' שבכל עולם המחי' ומהוה עולם שלמטה הימנה, וסוכ"ע הוא בחי' מדות עליונות כו'.

והכח שיש לנש"י להיות בבחי' אמונה זו בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, להיותם מאמינים בני מאמינים, והענין הוא דהנה אנו רואי' בענין מח' ודבור אם כי שניהם הם אותיות המלבישי' איזהו דבר וכמשנ"ת מזה במ"א שענין המח' לגבי עצמו הוא כדיבור לגבי זולתו, ע' בד"ה רכב אלקי' (ך"ח), ומ"מ הרי אנו רואי' הפרש גדול בין מח' לדבור, והוא שהדבור אם היותו לבוש להלביש בו שכל מ"מ כשרוצה אינו מדבר כלל, ונמצא כי ברצונו יכול למנוע מלדבר, וכמ"ש עת לחשות ועת לדבר, משא"כ המח' היא תמיד, יום ולילה לא תשבות המח' מלחשוב, שהרי השכל נובע תמיד ממקורו הוא בחי' האין שלו ותמיד מתלבש בחי' ברק המבריק שבמקור שכלו בבחי' אותיות המח' עד שיהי' מובן אצלו או שיבין שזה אינו מובן, והרי עכ"פ א"א לעצור כח המח' לבלי יחשוב כלל, ולכן עיקר הציווי הוא על המח' להיותה תמיד, וגם כי להיותה דקה ורוחני' יותר מן הדבור לכן היא פועלת פעולתה יותר, וזהו שארז"ל הרהורי עבירה קשין מן העבירה, והיינו מטעמי' הנ"ל, וכשם שע"י המחשבה יכול להוריד נפשו כן ע"י מח' טובה ונכונה מעלה נפשו כו'. ועד"ז יובן למעלה שבחי' המח' היא תמיד כו'. והנה כתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלמטה באדם הנה המח' לא תפעול מאומה בזולתו, שבזה הוא יתרון הדבור על המח' שבאדם, שע"י הדבור יבין זולתו ויעשה הדבר שמצוה לעשות, משא"כ המח' אפי'