סז

שכמו שהי' מצות ראי' ברגלים יהי' לעתיד כן ויותר מזה בכל חדש וחדש ובכל שבת ושבת.

ולהבין זה צ"ל הלא מצות ראי' ברגלים היא בחי' גבוה מאד כמשארז"ל כדרך שבא לראות כך בא ליראות פני השכינה, ופי' ענין הראי' שהיו מקבלים גילוי הארה בנפש ומפני מה הי' ביו"ט דוקא ולא בשבת, הלא שבת גבוה מבחי' יו"ט שלכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת מבדילי' המבדיל בין קדש לקדש. אך הענין הוא דהנה ארז"ל במד"ר ר"פ אחרי ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו נאמר אלא ישמח, עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לע"ל, כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו, שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח, עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקי' לע"ל, והיינו מפני כי עכשיו אין השמחה בשלימות, ואע"פ שיש שמחה של מצוה מ"מ אינה בשלימות כי יש בחי' עצבות כו', וכמ"כ יובן למעלה כביכול הגם שנא' עוז וחדוה במקומו מ"מ אין השמחה בשלימות מפני כי למטה הוא יש ודבר נפרד, והוא מפני שיש למעלה בחי' מדה"ד המצמצם עד שיהי' נראה ליש ודבר כנ"ל, לכן אין השמחה בשלימות, אבל לע"ל יהי' השמחה בשלימות כו'.

והנה היו"ט הם מועדי' לשמחה וכמ"ש ושמחת בחגך שאז הוא בחי' התגלות השמחה, משא"כ שבת לא מצינו שיהי' נק' יום השמחה, כ"א בל' התורה נק' יום המנוחה ובל' הנביאים הוא בחי' ענג כמ"ש וקראת לשבת ענג, אבל יו"ט הם זמן השמחה, והיינו מפני כי ג' יו"ט הם כנגד ג' אבות, והאבות הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב לכן הם מועדי' לשמחה. והשמחה גורם גילוי כמשל המלך שהוא יושב בתמידות בחדרי חדרים ובעת שמחתו הוא מתגלה לעין כל, כך עד"ז יובן לפי שיו"ט הם זמן השמחה לכן אז דוקא מאיר גילוי אלקותו ית', ולכן ביו"ט דוקא היו רואים פני השכינה.

וע"פ הקבלה הנה שבת הוא מוחין דאבא, ויו"ט הוא מוחין דאימא, וצ"ל מפני מה מצות ראי' היא ביו"ט דוקא, ותירץ בפע"ח שמוחין דאבא הגם כי הם גבוהים יותר ממוחין דאימא אבל הם מאירים ע"י ב' לבושי', היינו בחי' נה"י דאבא ונה"י דאימא, משא"כ מוחין דאימא מאירים ע"י לבוש א' היינו בחי' נה"י דאימא לבד, לכן הם מאירים בגילוי יותר כו', וגם הנה באמת פעמים מצינו מעלה יתירה בבחי' בינה מבחכ', והיינו מפני כי התגלות עתיק הוא בבינה, וביאור הענין הנה כתי' ומבני