נח

הרומח הוא נטילת חיות האדם לגמרי, כך ע"י ק"ש מבטלי' ומחרימי' את בחי' הרע מכל וכל מבחי' עת אשר שלט האדם באדם כו', וזהו שפי' במאו"א אות ר' סט"ו רומח רמ"ח איברי' הכלולי' בוא"ו שהוא ז"א, וע' בפע"ח שער ק"ש שעל המטה פי"א, ובק"ש הוא בחי' רמ"ח תיבין, שלכן כופלי' ה' אלקיכם אמת כו', והוא"ו הוא בחי' שית תיבין דיחודא דשמע ישראל. וי"ל ההפרש בין אלה לרומח כי במדות דנה"ב יש ב' בחי', הא' תאוות היתר, והב' תאוות איסור הנמשך מרע דנוגה, ולנגד בחי' הא' די להכותו בשבט שהוא בחי' אלה קולפא מקל, אבל נגד בחי' הב' צריך להחרימה מכל וכל ע"י חרב ורומח. וענין התריס הוא המגן להגן שלא יהרג ע"י החיצים שזורק עליו המנגד, וכן יובן ענין זה בעבודת ה' בתפילה ששעת צלותא הוא שעת קרבא צריך ללבוש טלית ותפילין שהם נעשי' למגן ומחסה מהמנגד שעומד לנגדו להפילו בתאוות והרהורי' רעי', ודוקא* בעת ק"ש ותפלה שאז מתגבר יותר, וכדרך הנלחמי' זע"ז, ולכן לובשי'* אז טלית ותפילין בהיות נודע כי ע"י מעהמ"צ עי"ז נעשה לבושי' לנפש, וכן נעשי' לבושי' להגן מפני החיצים ואבני בליסטראות מהמנגד כו'.

וזהו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים להיות כי ביציאתם ממצרי' הי' הרע אצלם עדיין בשלימות, ולכן* כי ברח העם שהוכרחו לברוח מהרע, ולכן עלו חמושי' בחמשה כלי זיין הנ"ל להלחם עם הרע שיוכלו לברוח ממנו ולהעבירו מכל וכל שז"ע סייף וקשת כנ"ל.

ומעתה יובן הטעם שאמרו שבשבת לא יצא האיש בסייף, דהנה בעבודה בששת ימי החול הנה שעת צלותא היא שעת קרבא להלחם עם הרע שבנפשו, אמנם בע"ש עם חשוכא נפרד הרע מן הטוב, וכמאמר וכל דינין מתעברי' מינה ולית שולטנא כו' ואיהי אתפרשת כו', ולכן בשבת אינו שייך ענין מלחמה הנ"ל כ"א שבת הוא בחי' עליות המדריגות, והתפילה דשבת היא יותר נעלה הרבה מתפילה דימי החול, ולכן תומ"צ ותפילה דכל ימי החול מתעלי' בתפילה דשבת, להיות כי שבת הוא זמן העלי'. ולכן אמרו לא יצא האיש בכל החמשה כלי זיין הנ"ל בשבת, כי בשבת אינו זמן המלחמה הנ"ל כי איהי אתפרשת כו' והרע מובדל ומרוחק כו'. אבל ר' אליעזר אומר שמ"מ תכשיטין הן לו והיינו שהבירורי' דכל ששת ימי החול הנה גם בשבת הם תכשיטין להתקשט בהון והוא כל בחי' הבירורי' שבירר בימי החול, וכמו שהן מתעלין בתפילה דשבת כן יכול לצאת בהן דאם היות שאינם צריכי' להלחם בהן מ"מ ה"ה קישוטין לו שנצח בימי החול ע"י, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי כי