לד

מקץ שנתיים ימים

(בס"ד, ש"פ מקץ ל"ב).

מקץ שנתיים ימים כו' פי' בזח"א ר"פ מקץ דקצ"ג א' מאי שנתיים ימים דתב דרגא לדרגא דאית בהו זכירה ופי' בזה"ח דרגא מל', לדרגא כו' זכירה יסוד, והכוונה שנתייחדו ונתחברו אלו הנק' שנתיים ימים ואז ופרעה חולם, וע"י החלום ההוא נתעלה במעלות עכ"ל. משא"כ קודם היחוד כתי' ולא זכר, שלא נתגלה הזכירה.

והנה בפי' מקץ פי' בלק"ת מהאריז"ל שהוא קץ הימין, ובזהר לא פי' כן כ"א על קץ הימים. אמנם נראה כפי' האריז"ל דענין קץ הימין היינו קץ למ"ש השיב אחור ימינו, ומאחר דשנתיים ימים הו"ע היחוד ע"כ צריך להיות וימינו תחבקיני שזהו ע"י קץ הימין. וכ"מ מפי' המד"ר שהעיר מפסוק קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות (איוב ך"ח ג') זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומה טעם קץ שם לחשך שכל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם, נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם עכ"ל. (ולפמש"נ בבה"ז פקודי בענין קנה המידה יצה"ר טוב מאד, יש להשוות המד"ר עם הזח"א שקאי על קץ הימים).

וביאור הענין יובן בהקדם ההפרש בין קץ הימין ובין קץ הימים, דהנה יש בחי' קו המדה וקנה המדה, קו המדה הוא בחי' בוצינא דקרדוניתא שהוא בחי' גבורה דעת"י המלובש במוחא סתימאה, שהוא קו המדה שבו נמדד כל אורות וכלים דאצי', והוא בחי' שיעור קומה, שיעור לכל דבר דאור פנימי, ושורש קו המדה הוא בעצמיות המאציל, כי כמו שעצמיות ההשפעה נמשך מעצמו' המאציל, כן נמשך כח המעציר כו' לבל יתפשט בל"ג, דאל"כ הי' הכתר בל"ג ולא הי' יכול להיות התהוות חכ', וכן מחכ' לבינה ומבינה למדות צריך להיות הגבלה ועצירה, ועד"מ באדם בעת תוקף הרצון אינו יכול להיות בהתחכמות, ובתוקף השכל אינו יכול להיות מדה, ובתוקף המדה אינו יכול להיות הדבור וכנראה בחוש כו'. וכלליות כח המגביל הנ"ל