קעב

בב"ק דל"ח ע"א ד"ה אלא האדם), וכתיב אנוש כחציר ימיו, כי אנוש הוא לשון חלישות כמ"ש (ירמי' י"ז) עקוב הלב מכל ואנוש הוא, משא"כ איש הוא לשון התגברות כמ"ש רז"ל ע"פ אשרי איש ירא כו' כשהוא איש כו' האיש דרכו לכבוש כו', גם איש הוא לשון שררה כמו איש הר הבית כו'.

ופי' עקוב הלב מכל, כי הנה כנס"י נק' לבי כמ"ש לבבתני אחותי כלה, והיינו דכמו הלב הוא כלי קיבול לרוח החיים שעיקר משכנו הוא בלב ולכן הלב דופק תמיד כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב, והיינו כי גשמיות ורוחניות הם רחוקים זמ"ז בערך לכן א"א להתיישב כ"א בדרך דפיקא שהו"ע רצו"ש משא"כ שאר כל האברים הם נחים, וזהו מ"ש יוצר רוח האדם בקרבו (בזכרי' סי' י"ב) פי' קרב הוא לשון תוך ואמצעות כל הגוף שהוא בחי' הלב שהוא באמצע כל הגוף שבה הוא עיקר בחי' רוח האדם, וכמו שהלב הוא הכלי לרוח החיים כך כנסת ישראל נקראת כן לשון כנסת ע"ש היותה בחי' כלי קיבול לגילוי האור וחיות הנמשך מבחי' ישראל דלעילא שהוא בחי' על הכסא דמות כמראה אדם כו' שהוא בחי' שם הוי' שנקרא ישראל ע"ש כי שרית עם אלקים שהוא למעלה מבחי' שם אלקים, וההשפעה וההמשכה מבחי' שם הוי' נקלט ונמשך בכנס"י שהוא בחי' כלי קיבול לאור וגילוי זה.

והנה בחי' זו יש בכל נשמה מישראל והוא בחי' נקודת פנימיות הלב שבכל א' יש נקודה זו להיות כלתה נפשו לה' ולכן נק' כנס"י כלה כו' וזהו לבבתני אחותי כלה, אלא שבחי' זו אין הגילוי שוה בכל א' והיינו כי מפני שמלביש שכלו ומחדו"מ בצרכי עוה"ז ממילא אין בחי' נקודה זו בגילוי מחמת העדר הכלים וגם מפני הסתר חומר הגוף ונה"ב שמסתירים ומעלימים על בחי' הנשמה כנודע, והעיקר מפני שהלביש ג"כ פנימיות הלב בעניני עוה"ז (וכמבואר באגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה), ולכן השבטים בחרו להיות רועי צאן בכדי שלא יבלבל להם ענין עסקם בעוה"ז בכדי שיוכלו להיות מרכבה, משא"כ יוסף שהי' נשמה דאצי' בעת שהי' משנה למלך במצרים בעת מעשה הי' מרכבה ג"כ ולא בלבל לו כלל מה שבגשמיות הי' מלך במצרים ועל פיו הנהיג כל אמ"צ, ונמצא כי יש נשמות גבוהות שעניני העוה"ז אינם מבלבלים אותן. ועד"ז י"ל גם בנשמות דבי"ע זרע בהמה ג"כ אין כולם שוה שיש שאינם מבלבלים אותו עניני עוה"ז שהגם שעוסק בעניני עוה"ז מ"מ הוא