ט

וביאור הענין דהנה בכל השתלשלו' עו"ע בד"כ הוא כלול משני בחי' שכל ומדות, והנה אנו רואים שכל עיקר ענין המדות הוא גילוי לזולתו, כמו עד"מ חסד או רחמים שייך כשיש על מי להתחסד או להתרחם, שעל עצמו אינו שייך לאמר חסד או רחמים, או עד"מ ענין אהוי"ר אינו שייך לומר כ"א שיש איזה מציאות מה לאהוב או ממה לירא, שאם לא יש ממי לירא או מה לאהוב מתבטל המדה לגמרי, ונמצא כי המדות הן מצד עצמם או מצד פעולתם הם דוקא* כשיש זולת דוקא. ועד"ז יובן למעלה ג"כ דכתי' זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה שבחי' רחמים וחסדים שייכים כשיש עולמות דוקא, וכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה, ויש בזה ב' פי' או שראשית ומקור העולמות הם מבחי' חסד, או שכדי להיות בחי' עולמות צריכים לבנות מדת החסד ע' מזה בד"ה ולקחתם אגודת אזוב (ך"ח). אבל ענין המוחין אינם שייכי' לזולתו כלל, שהגם שלא יש לפני מי להשפיע מ"מ יוכל לישב ולהשכיל השכלות, ואדרבה שכשצריך לעיין בעיון שכלו איך נוטה אם לחסד או לגבורה בהכרח שישתיק פעולת השכל ולא ישפיע כלל, וכענין שתיק רב, דהנה השכל בעצם יכולים להטותו הן לחסד והן לגבורה, והראי' ממ"ש גבי המבול אמחה את האדם כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואח"כ כתי' לא אוסיף עוד להכות את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הרי שמטעם שחייב תחלה מבול, מטעם זה גופא אמר אח"כ שלא יוסיף עוד, והיינו מפני כי השכל בעצם באפשרי להטותו הן לחסד והן לדין, וע' מזה בבה"ז בפ' פנחס באורך, אבל כשצריך לידע אמיתית הענין איך הוא נוטה אם לחסד או לדין בהכרח שישתיק השפעת השכל לגמרי והראי' לזה מסנהדרין כשהיו מעבירין דינו למחר היו נושאין ונותנים בדבר כמ"ש בפ"ה דסנהדרין, ופי' התוס' יו"ט בשם רש"י ז"ל נושאי' ונותנים בדבר כל א' לעצמו, והרמב"ם פי' כל א' לעצמו או עם בן זוגו, הרי כי לא היו נושאי' ונותנים הסנהדרין כולם בבת אחת, כי אם כל א' לעצמו דוקא, והיינו כי בכדי לבוא אל אמיתית הסברא בהכרח להשתיק השפעת השכל, ונמצא כי טבע ומהות המוחין וטבע ומהות המדות משונים זמ"ז, שטבע ומהות המדות הוא השפעה דוקא, וטבע ומהות המוחין הוא או שיעמדו בקיומם או להעלות כלי שכלו לקבל ממקור השכל, ומאחר שכל עו"ע כלול מעשר בחי' שמתחלקי' בכלל לשני בחי' שכל ומדות, הנה מה שהעילה