תצד

נקבי העור דמל' דעשי' והיינו מבחי' הריווח שבין אות לאות שם הוא יניקת סט"א. והנה מצד הבריאה נתהוו הקליפות להיות יניקתם מבחי' הצמצום מבחי' אחורי נקבי העור הנ"ל ע' בתו"א ד"ה ויאבק, אכן ע"י חטא עה"ד טו"ר נתערב הקליפה עם הקדושה, ועלתה והגביה א"ע לקבל מבחי' אוא"ס שלמע' מהצמצום אשר שם כחשיכה כאורה, ודקדוק כחשיכה כאורה בשני כפי"ן, שאם הי' נאמר חשיכה כאורה היינו יכולי' לומר שהחושך שוה לאור אבל האור תופס איזה מקום, ע"ד שנא' שקמי' גם החשך שוה לאור, ולכן נא' כחשיכה כאורה בשני כפי"ן לאמר שכמו שהחושך שוה לאור כן האור שוה לחושך ע' בלק"ת בד"ה מצה זו יעו"ש, וא"כ מצד בחי' זו אינו תופס מקום כלל מעשה הצדיקים ואם צדקת מה תתן כו' ואם רבו פשעיך כו', לכן מצד בחי' זו יכולה גם הקליפה לקבל כי אינו תופס מקום כלל, כמשארז"ל במד"ר ועדיין איני יודע באיזה מהן חפץ כו', ומצד כי הגבי' הקליפ' א"ע לינק ממקום גבוה כזה אשר לפי קו המדה היתה צריכה לקבל מאחורי נקבי העור כו' לכן ע"ז הוא המשפט ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט מדוע קיבלו הקליפות שפע כ"כ. ובשער קרית ארבע ס"פ ך"ד שכאשר יפול איש שעיר איש זדון צר ואויב משמים ומארץ לא יהי' לנפילתו תקומה, ואם יגביה כנשר משם אורידך ויקויים הפסוק ועלו מושיעים כו'. והענין כי שליטת אדם בליעל באדם דקדושה הוא לרע לו, כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו בכדי להוציא הניצוצו' שנבלע בו, ואחר תשלום הבירור לברר מאתו הניצוצו' אז יהי' בלע המות לנצח, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולכן כשיפול איש הזדון לא יהי' לנפילתו תקומה כי יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו'. וזהו מ"ש בפרק ל"ד בסופו וזהו שארז"ל לע"ל צדיקי' יושבין ועטרותיהן בראשיהן שהם הגבורות ממותקות שאין פחד לע"ל ליהנות ממנו כי הנה הרשעים יאבדו באותו זמן, לכן הזהב הוא דין והוא יותר יקר הערך מכסף שיכולי' הצדיקי' ליהנות ממנו בכל אות נפשם, ובאותו זמן יאבדו הרשעים ויתפרדו כל פועלי און ואתה מרום לעולם ה' ונא' ועלו מושיעים כו'. והיינו כנ"ל שלע"ל יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אז יהי' בחי' גבו' ממותקות בבחי' גילוי כי עיקר ההשפעה הוא מבחי' הגבורה דוקא, וכמו גבורות גשמי' שיורדין בגבורה והם חיות לעולם, אך כעת א"א להיות בגילוי כדי שלא ינקו הקליפות. אבל לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ לא יהי' פחד כלל ויהנו הצדיקים בכל אות נפשם.