תעא

הבל הפנימי שמחבר המדה והמחשבה), ולגבי בחי' המחשבה הנה גם בחי' פנימיות שבדבור נחשב רק בחי' חיצוניות, שהמחשבה היא לבוש הפנימי שבנפש, ולכן צריך ליזהר במח' שכל האדם מתנהג ע"פ המחשבה כו', וזהו משארז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה כו'. ובבחי' המחשבה יש ג"כ בחי' פנימיות וחיצוני', שיש בחי' מחשבה ויש עומק המחשבה שהיא בחי' פנימיות.

וכל בחי' אלו בד"כ הם נק' בחי' לבושי' לגבי המדות שנק' בשם עצמיות הנפש כמ"ש בסש"ב שבחי' שכל ומדות נק' בשם עצמיות הנפש שהם עשר בחינותי' כו', ולכן יש מצות שתלוים במדות כמו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שהציווי הוא להפוך את המדה (ע"י התבוננות), והיינו שע"ז שייך ציווי כי בחי' המחשבה היא בחי' לבוש שיכול ללבוש ולפשוט בלי יגיעה כמו הלבוש שפושטו ולובשו לכן לא נמצא הציווי על המחשבה, אבל המדות מפני שהם בחי' עצמיות יותר לכן יש ציווי להפוך את המדות מפני שהוא דבר קשה וצריך יגיעה ע"ז, אך ע"י מה הופכים את המדה הוא ע"י ההתבוננות במחשבה דוקא, שבבחי' זו יש כח בבחי' המחשבה שע"י ההתבוננות היטב בבחי' המחשבה יכול להפוך את המדה כו'. ובחי' השכל הוא פנימיות יותר מבחי' המדות, ולכן מוח שליט על הלב כו'.

והנה הגם שנת' שבחי' שכל ומדות הם בחי' עצמיות הנפש כו', אך באמת אינם בחי' עצמיות הנפש רק שלגבי בחי' מחדו"מ שהם לבושי הנפש נק' שכל ומדות עצמיות הנפש, אבל גם הם אינם עצמיות הנפש, דהנה הנפש עצמה היא למעלה מבחי' שכל ומדות שאין שייך לומר בחי' שכל ומדות בעצמיות הנפש (ר"ל אינו בערך שכל ומדות המאירים בגוף), רק ההפרש בין שכל ומדות לגבי מחדו"מ, דהנה שכל ומדות הם כמו בחי' הגוף להנפש, משא"כ מחדו"מ הם רק בחי' לבושין. והענין הוא דהנה ארז"ל שלש שותפין באדם אב מזריע לובן כו' אם כו' והקב"ה נותן בו נשמה, שהגוף הבא מאב ואם אינו בערך הנשמה שהקב"ה נותן בו נשמה, אבל מ"מ הם מתאחדים כמו שאנו רואים שהנפש מתאחדת עם הגוף עד שבין שניהם נק' אדם, ולכן כשיש איזה כאב באחד מאברי האדם הנה הנשמה מרגשת כאב, משא"כ כשנקרע הלבוש אינה מרגשת שום כאב כלל כו'. וזהו ההפרש בין שכל ומדות למחדו"מ, ששכל ומדות הגם שאינם עצמיות הנפש מ"מ בהם הוא השראת הנפש שעיקר השראת הנפש הוא במוח ולב, והרי הם מתאחדים כמשל הנפש עם הגוף,