תכב

ולמעלה הוא בחי' קטנות אבא, ע' בד"ה מצות יאכל את שבעת הימים, ובסידור בד"ה ששת ימים ובהביאור, ועד"ז בכל פרטי המצות. ומלבד גודל מעלת המצות שהקב"ה עושה ומקיים בעצמו, הנה המקיים המצות הוא בחי' א"ס עצמו שגבוה מבחי' המצוה, והיינו כי בפי' הקב"ה מניח תפילין יש ב' פי', הא' הוא כנ"ל שהקב"ה הוא ז"א דאצי' ומניח תפילין היינו המשכת מוחין בז"א, ופי' הב' הוא שהקב"ה הוא אוא"ס עצמותו ומהותו, והתפילין הם למטה ממנו כו', ע' מזה בד"ה את שבתותי תשמורו שלא נדפס, ובד"ה ויכל אלקים ביום השביעי. ונמצא מכ"ז מובן ההפרש בין מצות שלנו למצות שהקב"ה עושה בעצמו, וז"ע בצלמנו כדמותנו, שהמצות שהקב"ה מקיים בעצמו ז"ע בצלמינו, ומצות שלנו הם כדמותנו שהדמות הוא כמו שמציירים ציור האדם הגם שמציירים גם החיות מ"מ אין ערוך כלל בין אדם המצוייר לאדם חי, ומה גם כי השכל והדבור א"א לצייר כלל, אשר עד"ז יובן שענין קיום המצות שלנו זהו כמו הציון וסימן ודמות מעשה המצות שהקב"ה מקיים בעצמו כו'.

קיצור. ציון הוא ל' סימן, בצלמנו כדמותנו, מצות שלנו ומצות שהקב"ה מקיים, ואין ערוך בין המצות שלנו למצות שלמעלה, כמו ציצית ותפילין גשמי' לגבי ד' מוחין ושער רישי' שאין ערוך ביניהם כלל, ועד"ז בכל המצות, וז"ע בצלמנו כדמותנו, בצלמנו הוא בחי' הקב"ה מניח תפילין וכדומה, וכדמותנו הו"ע המצות שאנו עושים, והיינו שהם בחי' דמות מהמצות שלמעלה כמו הדמות שמציירי' ציור אדם החי לגבי אדם חי כו'.

ה) ופי' וענין כי מציון תצא תורה, היינו שבבחי' קיום המצות שלמטה יומשך מלמעלה קיום המצות מה שהקב"ה מניח תפילין וכדומה, וזהו בחי' תורה שתצא מציון, כי זהו ההפרש בין תורה לדבר הוי', כי דבר הוי' זהו בחי' בדבר הוי' שמים נעשו שהוא בחי' ע"מ שבהם נבה"ע והיינו בחי' דבר הוי' שמירושלים, אבל בחי' תורה הוא מה שאורייתא מחכמה נפקת, והיינו מה שבחכמה מאיר אוא"ס להיותה בחי' אחד האמת כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, והיינו שזהו בחי' ראשית הגילוי מה שמתגלה אוא"ס ב"ה בחכ', שבחי' דבר הוי' הוא בחי' דיבור סוף כל המדרגות, ובחי' תורה היא בחי' חכ' ראשית הגילוי דאצי'. ומה שארז"ל דבר הוי' זו הלכה שגם התורה היא בחי' דבר הוי' אך הוא בחי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וארז"ל בד"ת הכתוב מדבר שהוא בחי' הדברים אשר אנכי מצוך היינו בחי' אנכי מי שאנכי בחי' כתר הוא מצוך את הדברים האלה.