שפד

המשכת אלקות לכל פרטי הנשמות דבי"ע ע"י השבטים, שהם היו י"ב בקר בחי' מרכבתא תתאה דבריאה, ולכן חשב שכשיפטור מן העולם שמא ח"ו יופסק ההמשכה והגילוי מאצי' לבי"ע, וממילא לא יגיע הביטול בבי"ע, ואמר להם שמא תשתחו לאל אחר ע"ד שארז"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והיינו שבעולם היותר גבוה פוגם ע"י הכעס כמו ע"י ע"ז בעולם הגשמי, וכמו"כ ע"י שיופסק ההמשכה מאצי' לבי"ע חשב שמחמת ההעלם וההסתר דבי"ע לא יושג איך שהיש בטל לאין, וה"ז פגם בעולם היותר עליון כמו ע"ז בעולם שלמטה.

ולזה אמר להם האספו ואגידה לכם, פי' ואגידה דהנה אמרו בזהר שתיבת ואגידה רומז על מילי דחכמתא, כי דבור ואמירה והגדה כולם פירושן ל' דבור, רק שדבור הוא כשמדבר קשות, ואמירה הוא בלשון רכה, והגדה היא מילי דחכמתא, והיינו כי בתיבת ואגידה מרומז כללות המשכת אלקות בעולמות, כי אות אל"ף רומז לבחי' כתר אנכי מי שאנכי, וג"ד הוא ל' גמול דלים כמארז"ל בשבת דקי"ב שהוא בחי' ההשפעה שנמשכת למל' ע"י היסוד וההשפעה הוא היו"ד שבאות גימ"ל, ואז נעשה מאות דלי"ת אות ה"א שההפרש בין ד' לה' שבאות ה' הוא ד' יו"ד לכן כאשר הדלי"ת מקבלת היו"ד מהגימל נעשה ה', ונמצא כי אמר להם כללות המשכת אוא"ס ב"ה.

והנה ברבות פ' ויחי פצ"ח איתא שאמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, וכ"ה בגמ' פסחי' פ"ד דנ"ו ע"א, ופי' כך אין בלבינו אלא אחד שכשם שאין בלבך אלא אחד פי' בלבך היינו בחי' יחו"ע, כך אין בלבינו בחי' יחו"ת ג"כ אלא אחד, ולכן הוא בכ"ף הדמיון שזהו בחי' יחו"ע וזהו בחי' יחו"ת, אך מ"מ גם בלבינו אינו אלא אחד, רק שחלוקי' הם בבחי' ההתבוננות, שמה שבלבך הוא אחד הוא מחמת התבוננות יחו"ע בבחי' גילוי אלקות שהוא בחי' ההשגה וההבנה איך דכולא קמי' כלא חשיב, אבל מה שבלבינו אינו אלא אחד זהו מחמת בחי' יחו"ת שהבריאה היא יש מאין. ובאמת צ"ל שגם ההסתר הוא מאתו ית'