שנב

ועי"ז נעשה המשכת אוא"ס למטה ג"כ בבחי' קירוב דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'. והנה עכשיו תפלה כנגד תמידין תקנו, וזהו ענין ק"ש, דהנה איתא שהוי' אלקינו הוא יחוד חו"ב, והנה פי' יחוד חו"ב היינו שיהי' מאיר בבחי' בינה ג"כ בקירוב כמו בחכמה שזהו בחי' יחוד, לפי שעפ"י סדר השתלשלות אינו מאיר בבינה כ"א בבחי' ריחוק, אבל ע"י ק"ש נעשה יחוד חו"ב דהיינו שמאיר גם בבינה בבחי' קירוב כנ"ל כמו בחכ', וכך ע"י כל המצות ממשיכים בחי' קירוב כו', להיות כי ע"י המצות שעושים מדברים גשמי' כמו סוכה מסכך גשמי וד' מינים שבלולב וציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי שהם ממה שנפל בשבה"כ מעולם התהו ומעלים אותם לשרשם דתהו שלא יש שם קירוב וריחוק, ועי"ז נמשך שגם בבחי' התיקון יהי' אוא"ס בבחי' קירוב כו'.

ובזה יובן מ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת שהתורה נק' בחי' קירוב, והיינו לפי שאורייתא מח"ע נפקת שבח"ע מאיר שם אוא"ס בבחי' קירוב, ונמשכה למטה כו' ועי"ז נמשך אוא"ס למטה ג"כ בבחי' קירוב כו', והנה העיקר הוא להמשיך אוא"ס בבחי' קירוב גם במל' שהוא מקור לעולמות בי"ע (ועיין בת"א בד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה ששם מבואר ג"כ שהעיקר הוא להמשיך במל' דוקא), ולהבין איך יוכל להיות נמשך במל' בבחי' קירוב, שהרי מל' היא דיבור, שבדבור א"א כ"א בבחי' ריחוק, וכנ"ל שצריך להתצמצם תחלה במחשבה ובמדות כו'. אך הענין הוא שאנו רואים שיש שני בחי' בדיבור, א' שהדיבור אינו נמשך מהשכל כ"א ע"פ השתלשלות כגון כשעלה ברצונו ושכלו לעשות איזה חסד צריך מתחלה לירד למח' איך לעשות ואח"כ ממח' למדות ואח"כ ממדות לדבור לעשות את החסד, והב' הוא כשלומד דבר שכל בדבור הרי אינו יורד השכל בבחי' השתלשלות כו' רק מיד מקבל הדיבור מן השכל בלי השתלשלות כו' וע"כ התורה נק' קירוב לפי שע"י הדיבור דתורה שהתורה היא רצונו וחכמתו ששם מאיר בבחי' קירוב ולומד רצונו וחכמתו, עי"ז ממשיך גם בבחי' מל' אוא"ס ג"כ בבחי' קירוב כו' וד"ל.