שא

אסופות נתנו מרועה אחד, ודרש ר' אליעזר בן עזרי' (בחגיגה דף ג' ע"ב וכ"ה במד"ר פ' נשא פי"ד דף נו"ן סע"ג בדפוס שקלאוו) אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו אוסרין והללו מתירין, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת"ל מרועה אחד ניתנו, אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה שנא' וידבר אלקי' את כל הדברים האלה שהוא ריבוי דברים. והיינו שכל הסברות של התנאים ואמוראים ניתנו בעת מ"ת, וכמארז"ל במד"ר פ' יתרו פ' ך"ח שכל הנביאים קבלו נבואתם ג"כ מעת מ"ת, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתנו בעת מ"ת, וזהו כל הדברים האלה כו' (וזהו כמ"ש אחת דיבר אלקי' שתים זו שמעתי שדבור אחד יצא מפי הקב"ה שהי' כולל כל המאמרות שתים זו שמעתי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, ע' בד"ה כי תבואו אל הארץ ושבתה (ך"ז)).

ולהבין זה צ"ל מה שארז"ל בעירובין דף י"ג ע"ב שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה כו' יצאה ב"ק מן השמים ואמר שאלו ואלו דא"ח והלכה כב"ה, וכי מאחר שאלו ואלו דא"ח מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין (פי' רש"י סבלנים) היו ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם. וצ"ל שלכאורה אינו מובן איך יכול להיות שיהי' שניהם אמת כיון שהלכה כב"ה ואיך יכול להיות אמת דברי ב"ש, וגם מה שייך לקבוע הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין היו, שלכאו' קביעת ההלכה שייך למי שהוא מחודד יותר ובר שכל יותר שיוכל לבוא אל עומק הסברא יותר, ומהו שייך קביעות ההלכה לטעם דנוחין ועלובין היו. ויובן בהקדם דקדוק הלשון מה שאמרו אלו ואלו דא"ח, והענין הוא דהנה יש שני בחי' אלקים חיים ואלקי' סתם, אלקים סתם זהו מ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקי' שאלקים מסתיר ומעלים על שם הוי' שלא יהי' מאיר בגילוי שאם הי' מאיר גילוי שם הוי' כמו שהוא לא הי' באפשר להיות עולמות בע"ג, אלא הי' הכל בטל בתכלית במציאות ממש, וע"כ הוצרך להיות צמצום בהאור שיתעלם כל האור העצמי, וזהו הנק' צמצום ומקו"פ וחלל ריקן שנתעלם אוא"ס לגמרי כו', וכמשארז"ל בתחלה עלה במח' לברוא העולם במדה"ד ולזה נאמר בראשית ברא אלקי', ואח"כ שיתף מדה"ר וכמ"ש ביום עשות הוי' אלקים כו', וזהו בחי' אלקים סתם. והב' הוא בחי' אלקי' חיים שהוא ג"כ צמצום אבל אינו צמצום גמור שהרי חיים הוא בחי' השפעה מכלכל חיים בחסד באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים כו', וא"כ אדרבה הוא המשכה וגילוי, אלא הצמצום הוא כמו ע"ד מה שארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה שאע"פ שמצמצם את שכלו באותיות מועטים, מ"מ אין זה צמצום גמור אלא אדרבה שאותיות אלו כוללים את כל השכל ונקרא מועט המחזיק את המרובה, וכמו משנה וגמרא שכל אריכות הגמ' מרומז במשנה בדרך קצרה ע"י תיבה אחת ואות א' כו'