רלז

והנה מצה היא מיכלא דמהימנותא שהיא חיות להחיות בחי' האמונה ע"ד מ"ש צדיק באמונתו יחי' להמשיך בחי' חיות בהאמונה, וזהו ורעה אמונה פי' שזהו בחי' מרעה ופרנסה לפרנס ולחזק את בחי' האמונה, וה"ע המשכת הדעת עליון שנמשך ע"י המצה. וע"פ קבלה נק' המצה בשם קטנות אבא, והגם שהיא בבחי' קטנות עכ"ז נמשך עי"ז חיות וחיזוק בהאמונה, כי מוחין דאבא הם למעלה מהשתלשלות ע' בלק"ת בד"ה מצה זו, לכן יש כח בהמצה שמתלבש בה מבחי' מוחין דאבא לחזק האמונה בבחי' אנכי בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות כו' הגם שמלובש בה בבחי' קטנות כו'.

ג) וביאור ענין המשכת הד"ע הנמשך ע"י אכילת מצה הנה ארז"ל ברכות דף מ' סע"א אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, ומזה למד ר' יהודה שעץ הדעת חטה היתה והיינו מפני שכשהתינוק טועם טעם דגן יודע לקרות אבא עכ"פ, א"כ הדעת שנמשך לאדה"ר זהו ג"כ מחמת שאכל חטה כו', ע' בפי' רש"י ז"ל. והנה אנו רואים שכשהתינוק טועם דגן הוא קוראו אבא וכרוך אליו בלב ונפש ויש לו געגועים אל אביו, אבל עכ"ז הנה הדעת הוא בבחי' קטנות שאינו מכיר את אביו כמו הגדול שמכיר ויודע את אביו שמפני מה הוא אביו מחמת שהולידו כו', כ"א מה שהוא כרוך אחריו וקוראו אבא, אבל עכ"ז הנה בבחי' דעת קטן זה דתינוק מלובש כל הדעת כמו שהוא אצל הגדול שמשיג את אביו שהולידו כנ"ל, שהרי גם הגדול שמבין היטב ג"כ אינו רק שקוראו אבא, וכן גם קטן זה קוראו אבא הגם כי אינו מבין מפני מה הוא אביו מ"מ הוא קוראו אבא, הרי שמתלבש כל ידיעת הגדול בדעת הקטן, וכמו"כ יובן ענין אכילת מצה אף שהוא בבחי' קטנות אבא, אבל עכ"ז הנה ע"י קטנות זה נמשך הידיעה וההכרה כו', כי בבחי' קטנות זו דמצה מלובש בחי' דעת דגדלות, כמו התינוק שיודע לקרות אבא ע"י טעימת טעם דגן כו'.

ויובן היטב ענין דעת דגדלות שמלובש בבחי' הקטנות ממשארז"ל בסוכה דף ך"ח ע"א אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא, פי' דבר גדול הם ע"ס [או א"א הנק' האדם הגדול, וז"א הנק' זעיר וכרוב אחד מקצה מזה כרוב כרביי', כמשארז"ל בחגיגה פ"ב די"ד ע"ב כרוב כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא, בחי' קטנות זהו בחי' הויות דאביי ורבא, והיינו שבחי' סתים שבתורה הוא בחי' דבר גדול, ובחי' גלי' שבתורה