רכג

ע' אומות אעפ"כ לא תבע אלא ממני שנא' דבר אל כל עדת בנ"י כו' ויקחו להם איש שה כו' וכתי' ויקחו לי תרומה, ולכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו שנא' וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקי' כו'. וצ"ל דהתינח כשהי' לי דבר שקאי על כנס"י בגלות בעת צרתם לא תבעו אלא מידו כו', אבל איך שייך לומר למעלה כן שלכשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, הלא אנת הוא שלימותא דכולהו ואיך שייך לומר שלכשהי' לי דבר כו', וגם מהו ענין לא ביקש אלא ממני.

אך הענין יובן בהקדם ביאור הפסוק שהביא המד"ר דברו אל כל עדת בנ"י ויקחו להם איש שה כו' שארז"ל בילקוט ויקחו להם איש זה הקב"ה שנא' הוי' איש מלחמה, וצ"ל הלא פעם כתי' (בהושע סי' י"א) כי אל אנכי ולא איש וכאן נאמר הוי' איש, וגם לע"ל כתיב ביום ההוא תקראי אישי כו'. והענין הוא דהנה הגלות נמשל לעיבור והגאולה נמשל ללידה כמ"ש כי חלה גם ילדה ציון את בני', והגלות הוא בחי' עיבור כמ"ש בי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה כו', וכמשארז"ל במשנה בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך, וארז"ל בגמ' שאפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם כו' שנמשל הגלות לעיבור כו', וזהו מ"ש ה' ממרום ישאג, כי קוב"ה בגלותא סליק לעילא ולעילא כמ"ש בזהר ויקרא דף ך' ע"ב ע"פ רחל מבכה על בניה כי איננו, כי אינם מיבעי לי' אלא דפי' איננו קאי על הוא"ו בחי' קוב"ה כי איננו בגו בנהא דסליק לעילא ולעילא, ולכן נמשל לעיבור כו', והגאולה הוא בחי' גילוי כו' בחי' לידה.

ב) ולהבין זה יובן בהקדם מ"ש בק"ש שמע ישראל כו' ה' אחד, הלא יחיד מורה יותר על בחי' אחדותו ית', ובאמת אומרים בברוך שאמר יחיד חי העולמים מלך, ומפני מה בק"ש דוקא אומרים אחד ולא יחיד כו' [ע' בת"א ד"ה וארא אל אברהם]. אך הענין הוא דפי' יחיד הוא שהוא ית' הוא יחיד ומיוחד ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנבה"ע אבל פי' תיבת אחד מרמז ז' רקיעים וארץ וד' רוחות שהם בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם, שלא יעלה על הדעת לומר הן אמת שנברא ז' רקיעים וארץ וד"ר העולם יש מאין, אבל נתהוו שיהיו יש ודבר נפרד, אלא שהם בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם, מפני כי שרש ומקור שלהם הוא בטל בתכלית כמ"ש לך ה' הגדולה שמדת הגדולה בטל וטפל לך כו', ומה שנראה לעיני בשר שהז"ר וארץ הם נפרדים זהו רק לעינינו מפני ההסתר וההעלם, אבל באמת הנה קמי' ית' כלא חשיב והז' רקיעים והארץ וד'