קעט

בין נביאי ישראל לנביאי אוה"ע רב חמא בר חנינא אין הקב"ה נגלה על נביאי אוה"ע אלא בחצי דבור שנאמר ויקר אלקים אל בלעם, אבל נביאי ישראל בדבור שלם שנא' ויקרא אל משה, ר' ישכר דכפר מנדו אין ויקר אלא לשון טומאה כמ"ד אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, וצ"ל מהו שייך לומר בנבואה לשון טומאה כו'.

והנה בלעם ועמלק הוא בחי' אחת כמ"ש בזהר [אפ"ל כוונתו בזח"ג בלק דקצ"ד א'], והיינו כי אותיות עמל הוא בבלעם וגם בעמלק רק שעמלק הוא עמל קו"ף ובלעם הוא עמל בי"ת ולכן הם בחי' אחת, והנה כששלח ה' את שאול להחרים את עמלק אמר שאול לשמואל בבואו מן המלחמה הקימותי את דבר ה', ושמואל השיב לו מאסת את דבר ה' והיינו מפני שחמלו על מיטב הצאן, וצ"ל מפני מה הי' גדול כ"כ חטא שאול הלא ע"פ הטעם הי' נכון מה שלא החרים את הצאן והבקר בכדי להקריב מהם קרבנות, ומפני מה הי' גדול עוונו מנשוא עד שאמר לו שמאול מאסת את דבר ה'. אך הענין הוא דהנה עמלק א"א כלל שיתברר שנא' בו ואחריתו עדי אובד.

ב) ויובן כ"ז בהקדים הפסוק ועשית ציץ זהב טהור כו', פי' ציץ יש בו ב' פירושים, הא' לשון הארה כמו נץ החמה, יציץ נזרו, יציץ ופרח ישראל, שהוא מלשון הארה כו'. הב' מלשון הבטה וראי' מלשון מציץ מן החרכים וכמו שפרש"י על מציץ ל' הבטה ע"ד מ"ש ראה ראיתי את עני עמי כו'.

ולהבין ב' הפירושי' צ"ל תחלה פי' הא' שהוא לשון הארה, הנה הציץ הי' אהרן נושא אותו על מצחו, והנה אהרן הי' אחד מז' רועים שהיו מפרנסים נש"י והיינו שאהרן המשיך בחי' אהבה רבה לנש"י, והגם שארז"ל [ברכות פ"ה דל"ג, מגילה פ"ב דכ"ה, נדה פ"ב דט"ז] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים א"כ אהוי"ר תלוי' הם בעבודת האדם מלמטלמ"ע, אך הנה באמת יש שני בחי' אהוי"ר, הא' הוא בחי' אהוי"ר מלמטלמ"ע, הב' הוא בחי' אהוי"ר הבאה לאדם מלמעלה למטה (בבחי' מתנה), וכמ"ש אהבתי אתכם אמר הוי', ובחי' אהוי"ר שמלמעלמ"ט זהו בחי' המשכת