קכו

יו"ט כלל ולכן לאחר מאמר נעשה אדם שנברא אדה"ר לא הי' מאמר עוד, אבל שבת מיקדשא וקיימא משי"ב, וא"כ מהו הציווי זכור את יום השבת לקדשו. וגם צ"ל מ"ש בת"ז תיקון יו"ד דך"ב א' ותיקון ס"ט דקי"ו א', ובהקדמת ת"ז ד"ד ע"ב וד"י ודס"ז, ע"פ זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור שמי עם י"ה שס"ה ל"ת וזכרי עם ו"ה רמ"ח מ"ע, הרי כי ל"ת הם בחי' י"ה ומ"ע בחי' ו"ה, ובמ"א נת' שזכור עם י"ה גימ' רמ"ח מ"ע הרי מ"ע ג"כ בי"ה.

ויובן כ"ז בהקדם ענין השבת שבו שבת מכל מלאכתו, דהנה ארז"ל ע"פ ממצוא חפצך ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר לפי שבריאת העולם הי' מבחי' דבור, לכן דבור אסור כי בו שבת אבל הרהור מותר שהעולם לא נברא במחשבה, וא"כ לפ"ז הי' צ"ל דבור אסור מדאורייתא ולא מצינו שאסור מדאורייתא כ"א מעשה כמו הזורע והחורש שהם מלאכות בבחי' מעשה, אבל דבור מדאורייתא מותר רק שמדרבנן דבור אסור הרהור מותר ואסמכוהו אקרא. אך הענין דהנה איתא בכמה מדרשי' שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ולכן עיקר האיסור דאורייתא בשבת הוא עשיית מלאכה מצד כי בו שבת, אבל דבור מותר מדאורייתא מפני שמדבור האדם לא יתהווה כלום כ"א דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה כו', ומדרבנן דבור ג"כ אסור מפני שעכ"פ בריאת העולם הי' ע"י דבור ובשבת שבת כו', לכן גם באדם הדיבור אסור מדרבנן. אבל הרהור מותר גם מדרבנן לפי שבריאת העולם עלמא דאתגליא לא הי' מבחי' מח', כ"א מבחי' דבור דוקא שדבורו של הקב"ה חשיב מעשה. דהנה כדי