קט

שער הקדישי' רפ"ב, והו"ע ג' ידות יד הגדולה כו', ג"פ יד עולה מ"ב יעו"ש), ולכן איתא ג"כ ששם מ"ב הוא ברישא היינו בכח"ב כי הוא המשכת מוחין במדות כו' אזי המדות בבחי' אין וענין עיבור עיין בתניא ח"א פט"ז, עכ"ה).

והנה גלות מצרים נק' בחי' עיבור, כי מצרים הוא בחי' מיצר הגרון ששם בחי' שר המשקים שר האופים שהם כל מיני תאוות גשמיות דאכילה ושתיה, ושט אותיות שטו העם ולקטו כו' ועי"ז מונעים התפשטות אור השכל במדות, שהגם שבשכלו מבין שהשכל מראה להמדות איך ומה שצריך להיות האהוי"ר רק אליו ית', ובאמת שבשכל נכללו האהוי"ר ונק' זה עיבור, אבל עכ"ז לא בא כן בגילוי במדות ממש להיות לו כח המושך בפועל ממש לאהבת ה' ושיהי' פחד ה' בלבו, רק מ"מ מחשבה טובה זו מצרפה למעשה דהיינו שמזה נמשך עכ"פ להיות קיום המעשה בפועל ממש בסור מרע ועשה טוב כיון שמבין כן בשכלו אף שלבו בל עמו וכו'. וע"ז נאמר במצרים בעבודה קשה להתחזק בעבודה בקשיות נגד המונעים כו'.

אך יצ"מ נק' לידה שהוא בחי' שהמדות מתפעלים ממש באהבת ה' ויראתו, ועז"נ אם הבנים שמחה שכיון שנעשית אם הבנים בבחי' לידת המדות אז היא בחי' שמחה ואהבה בתענוגים ולא עבודה קשה כו'. ועז"נ וארא אל אברהם כו' באל שדי מלשון ברכת שדים ורחם דהיינו כי אחר הלידה מיד נמשך בחי' חלב דאימא להגדיל המדות שהן בחי' אברהם יצחק ויעקב כו'. וע"י חלב זה משתעשע הולד ומתענג בשדי אמו כך הוא ענין אם הבנים שמחה. ומ"מ ושמי הוי' לא נודעתי להם הוא בחי' מוחין דגדלות שהוא בחי' התורה שלמעלה מבחי' השכל השייך להגדלת המדות שהוא בחי' יניקה, עד"מ באדם השכל השייך למדות הוא כלא חשיב לגבי עצם השכל שבנפש המשכלת, וכך התורה היא ח"ע שעז"נ מאד עמקו מחשבותיך שהן בחי' עומק העליון משא"כ המדות הם בחי' אתגליא כו', הנה בחי' זו לא נודעתי להם כ"א ע"י התורה מתגלה בחי' זו ג"כ, וע"י גילוי זה ממילא מזדככים המדות ג"כ בעילוי גדול יותר כי הם בטלים בשכל זה. וזהו ענין התפילין וכמ"ש כי שם הוי' נקרא עליך אלו תפילין שבראש הרי דמה שנאמר גבי אבות ושמי הוי' לא נודעתי להם נמשך ע"י מצות תפילין, וגם תפילין לשון חיבור שיהי' שם הוי' בבחי' נודעתי ממש כמ"ש וידעתם כי אני הוי' כו'.