קח

הדבר, כך הענין כאן שהלב בעת התלהבותו יונק מעט שכל רק הארה וכו', וזהו האהבה הטבעיות בחי' מוחין דקטנות. אבל כשמתבונן בגדלות הבורא מאד ומאד עד שהלב מתפעלת מעצמה אינו מרגיש הלב כלל מחמת גודל התקשרותו בשכלו והאהבה אינה תופסת מקום כלל מחמת שהיא כלולה בשכלו, שזה ידוע שבחי' האהבה אינה מהות השכל וכשהיא אצל השכל אזי מבוטלת היא אצל השכל ואינה תופסת מקום כלל, וכשהאהבה בפ"ע רק שהיא יונקת מעט מהשכל אזי היא תופסת וכו', אבל כשהיא בהתכללות בשכלו אזי היא אינה תופסת מקום כלל, וגם האהבה בוערת יותר כשהיא אינה בפ"ע שהשכל נותן חיות להאהבה לחזק האהבה וכשהיא בהתכללות שכלו והיא תמיד אצל השכל אזי היא בודאי יותר חזק מאד ובוערת בהתכללות בשכלו מאד, (וכמו זיו השמש בשמש עצמו שהוא בחוזק יותר מכמו שמאיר לארץ ולדרים עלי', הגם כי הזיו בשמש הוא בטל ואינו עולה בשם כלל, וע' בד"ה נפתלי אילה שלוחה). והמשל לזה כשהאדם עוסק במו"מ בתקיעת דעתו בזה הוא יומם ולילה יהגה בזה ממש שזה חיותו והוא אינו מרגיש החשק שיש לו מחמת טרדתו בשכלו מאד זהו בחי' מוחין כו'. וזהו נק' בחי' מוחין דגדלות.

והחילוק שבין בחי' יניקה שהוא בחי' מוחי' דקטנות ובחי' מוחי' דגדלות, שכשהוא בבחי' קטנות אזי האהבה לה' הוא עיקר ולא השכל, והאהבה היא מלובשת ג"כ באהבה אחרת לאהוב דבר יש ודבר בפ"ע אכן תוכל ג"כ לשלוט אהבה אחרת ר"ל, וז"ש ה' איש מלחמה ה' שהוא בחי' ז"א איש מלחמה, אבל כשהאהבה בהתכללות שכלו והשכל מבין ורואה על בוריו שהעיקר הוא אלקות והכל אין ממש אזי אין התגברות מעשיו בא מצדו כ"כ, וזהו בחכמה אתברירו שעיקר ההתבררות הוא בשכלו וכו', שהמדות בעצם אין להם שכל וזהו בחי' בהמה לכן תוכל להיות לגרמי' וכו', אבל בשכל כו' והבן.

(הג"ה , ואפ"ל שבחי' זו דמוחין זהו ענין שם מ"ב שהם ז' מדות הכלולים מששה לפי שהם בבחי' ביטול בהמוחין כמ"ש בביאור דאלה מסעי ד"ה לבאר ענין המסעות (אולי אפ"ל שמ"ש כאן ששם מ"ב היינו ז"מ הכלולים מששה, הוא ט"ס וצ"ל ו"מ הכלולי' מז', כי הראה מקום לד"ה לבאר ענין המסעות, ושם נת' ו' מדות כ"א כלולה מז', והוא שם מ"ב דהויות, כמ"ש בד"ה הנה גבי המסעות ספ"א מפרע"ח