רצב

האדם בצלמנו כדמותנו, שיש בחי' צלם ודמות, הנה נודע כי הדמות אינו עצם הדבר כ"א מה שנדמה שזה הוא, וכמו המביט בזכוכית הנק' מראה (שפיגעל בל"א) הגם שרואה שם כל תבנית האדם בכל פרטיו ופרטי פרטיות מ"מ ה"ה רק דמות לבד²³ ואינו עצם הדבר, ואיך נאמר שהנבראי' שלמטה שנבראו מבחי' מל' הנק' בעצמו רק בשם דמות הם ממש אותם הדברים שבאצי', שא"א כלל וכלל לומר כן, אלא שנבראו יש מאין ממש.

[כח)] והנה מאחר שהם בחי' בריאה יש מאין הנה החיות המחי' אותם הוא ג"כ מוסתר ונעלם, וכמו שאנו רואים חיות האדם שהנשמה מחי' את הגוף, הנה אנו רואים פעולתה שהאברים חיים וקיימים שהרי מנענע באבריו והולך ברגלו ומחשב במוחו ומדבר ועושה כל דבר, ורואה בעין ושומע באוזן, וכן בכל יתר כחותיו והרגשותיו עד שמזה נבין שיש נפש רוחני המחי' אותנו, דאל"כ מאין ימצא בשכל שהוא גשמי והוה ונפסד ונרקב והי' לעפר להשכיל דבר רוחני כו', אלא שיש בו הארה רוחניות מכח נפשו הרוחניות אשר היא תבין ותשיג השגות רוחניות וגשמיות והשכלות כו'. אבל מהות הנפש אין אנו יודעים כלל וכלל מה היא שהרי אינו שייך כלל לאמר בעצם הנשמה שיש בה כחות פרטי'²⁴ כמו ראי' ושמיעה מובדלים, והרי במ"ת שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן ראו את הנשמע ושמעו את הנראה ה"ז הוראה שבעצם הנפש בלתי מחולקי'²⁵ הם, שהרי ראו את הנשמע נמצא שכח הראי' פעל את הפעולה של כח השמיעה, ושמיעת הנראה הרי כח השמיעה פעל פעולת כח הראי', אלא ששם בלתי מוגבלים הם עדיין כלל וכלל, ולכן היו יכולים לראות את הנשמע ולשמוע את הנראה מצד עצם נפשם הפשוט בתכלית, ועכ"ז צריך לומר שגם בעצם הנפש יש מקור שאם יתפשטו בכחות הגוף יהי' זה ראי' וזה שמיעה, דאל"כ האיך נאמר שראו את הנשמע ושמעו את הנראה מאין ידוע מהו כח הראי' ומהו כח השמיעה כו', אעכצ"ל שהרגישו בעצם נפשם וראו את הקול ושמעו מה שדרך לראות, וגם אם לא יש מקור על כח הראי' בפ"ע וכח השמיעה בפ"ע מאין ידעו שהחליפו לראות את הנשמע ולשמוע את הנראה, הלא עכדו"ד פרחה נשמתן ולא האירו בפרטי מקומות המיוחדים להם, אלא צריך לומר שגם שהנפש היא עצם פשוט מ"מ יש בה כל הכחות שעתידים להתגלות בכח בהתכללו' יחד. אמנם מ"מ כל ענין הנפש המחי' את הגוף הרי ידיעתינו שאנו יודעים את הנפש הוא רק בדרך ידיעת המציאות ולא השגת המהות כלל²⁶, שהרי אין אנו יודעים מהות