רסג

הלביש את כח המתאוה שבנפשו הבהמי' בלבושי' צואים וצייר בה ציורים רעים, שהוא הוא המתחייב בנפשו למה הלבישה וציירה בציור רע מכל מיני תאוות רעות היתר ואיסור ח"ו, שהרי בכח המתאוה עצמו שבנפשו הי' יכול לעבוד את ה' כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, אלא שהוא קלקל והעביר את הדרך הטוב והישר בעיני אלקי' ואדם להלבישה ולציירה בלבושי' וציורים רעים מכל מיני רע, שגם תאוות היתר בכלל רע הוא, רק שהוא בדקות יותר בחי' רע דנוגה כידוע, וכמ"ש מזה בכ"ד באורך, ע' בד"ה וידבר דמטות יהי לבי תמים¹⁹, וע"י שהוא מלא ותאב למלאות תאוות וזדון לבו אשר השיאו, ה"ה כלי מלא מתאוות רבות ולכן אינו מחזיק. וזהו שרש ענין טמטום הלב שאטום כחרש מחמת תאוות לבו כו', וכ"ש אם נמצא בו חוצפא וגסות ועקשות הרי אין אני והוא יכולים לדור כו', וגם אם אוהב גופו ונה"ב למלאות רצונותיו הזרים הרי אהבת גופו ואהבת השי"ת שני דברים הפכים הם, וקצר המצע מהשתרע שני ריעים כאחד הוא תאוות ואהבת הגוף ואהבתו ית', ולכן צריך לעשות כלי ריקן הוא להיות לבו ריקן מכל התאוות וחמדת שעשועי בנ"א בתאוות הגופניות, ולשום רעיוניו בגדולת הבורא, ואז הרי הוא כלי המחזיק ברכה והמשכת אלקותו ית', כי כלי ריקן מחזיק, ע' בד"ה הנותן לשכוי בינה²⁰, מענין ואמונה כל זאת.

וזהו שרש ענין יצ"מ בנפש האדם לצאת ממאסר הגוף ונה"ב והגבלותיו שזה יכול וזה אינו יכול, עד שיהי' לבו תאוב ופתוח להמשכת אלקותו ית', וזהו יצ"מ בנפש, שכמו בגשמיות יצאו ישראל משעבוד מצרים, כן ברוחניות כשיוצא ממאסר הגוף, ונפשו הבהמי' תצא מלבושי' צואים וציורים רעים אשר צייר בה כנ"ל, אז הרי הוא חפשי לגמרי מכל הנהגותיו והגבלותיו שהיו עד כה שהם אשר יטרידוהו תמיד לטרוח ולחפש עדי ימצא מקום למלאות תאוות נפשו כו', ואז ה"ה כקטן שנולד ורואה עולם חדש ממש, ובכדי שיוכל לבוא לקבל התורה שזהו לעומת ממש נגד יצרו הרע ושעשועי בנ"א בתענוגי בנ"א, שהרי אמרו ז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן שזהו היפך הרגלו בתענוגי ותפנוקי בנ"א להתעדן באכילה ושתי' ושארי דברים המעדנים גופו, וכמו ישראל כשיצאו ממצרים הרי הם יצאו מאפילה לאור גדול כו' ומשעבוד לגאולה כו'.

[ד)] והנה נודע כי יצ"מ הי' הקדמה למ"ת שזה מובן, וגם ענין שעבוד מצרים מה שהוא הקדמה למ"ת זהו ג"כ מובן, שזהו כמו האומן כשעושה כלי צריך ליתן תחלה הכסף בכור לצרפו²¹ מהפסולת, כי לבד מה שהכסף איננו נקי הרי לא