רסב

להתם אימשך אבתרייהו ועקר תלמודו בעי למקרא בספרא אמר החרש הי' לבם תמורת החדש הזה לכם, ופי' המפרשים שלמה אמר דוקא החרש הי' לבם הוא מהיות כי נעשה לבו אטום¹⁴ כחרש, ע' בד"ה החדש הזה לכם (חורף ך"ו¹⁵), וכ"ז בא לו ע"י חמרא דפרגיתא ומיא דיומסוס. וי"ל כי ע"י חמרא דפרגיתא בא לידי טמטום הלב, כי יין הוא בחי' בינה ובינה ליבא לכן ע"י בחי' היין הנ"ל בא לידי טמטום הלב, וכאמרז"ל במשנה במדה שאדם מודד בה מודדין, וע"י מיא דיומסוס בא לבחי' טמטום המוח¹⁶ שע"י התענוג שבא לו מרחיצה במיא דיומסוס בא לידי טמטום המוח. ושרש ההפרש שביניהם בעבודה שבנפש, טמטום הלב הוא שגם כאשר מתבונן באיזהו דבר התבוננו' בגדולת הבורא עכ"ז אינו פועל לבוא לידי מדה שבלב באהוי"ר מחמת טמטום הלב, וטמטום המוח הוא שגם להתבונן אינו יכול מחמת אטימת מוחו כו'.

[ג)] וביאור הענין צ"ל תחלה ענין טמטום הלב שהוא שנעשה לבו אטום ומטומטם כאבן שהגם שהוא מתבונן בשכלו היטב ומבין הדבר לאשורו, עד"מ כשרואה העולם ומלואו ה"ה מבין היטב שבהכרח יש מי שברא אותו שהרי אין הדבר עושה א"ע שזהו כלל מונח כידוע, וכאשר מתבונן בזה היטב הי' צריך להיות בבחי' התפעלות אהוי"ר לאלקותו ית' שברא ויצר הכל, אלא שזהו ענין טמטום הלב הגם שמבין היטב מ"מ אינו מתפעל מזה כלל, לבוא לבחי' הולדת אהוי"ר בחי' דו"ר כ"א נשאר כמו קודם שהשכיל והבין הדבר, מחמת טמטום לבו שאטומה מלקבל בחי' הדעת וההתקשרות שמזה בא ההולדה, וכמו הולדה גשמי' שבא מבחי' דעת דוקא כמ"ש והאדם ידע וכנודע שהטיפה נמשכת ע"י חוט השדרה דרך ח"י חוליות שבה, אמנם צ"ל כלי לזה, שבלא המקבל לא יוליד כלום, כן בבחי' הדעת והשגה שבאלקות דהן אמת שע"י הדעת הוא עיקר הולדת אהוי"ר כי הדעת הוא מפתחא דכליל שית כמ"ש בד"ה ואני תפלתי¹⁷, להיות כי הדעת הוא מקשר ומחבר בחי' המוחין להביא מהם להיות גילוי המדה, מ"מ אם לא יהי' כלי לקבל לא יועיל כלל גם התקשרו' דעתו. וענין הכלי בנפש הוא ע"פ מה שנודע מארז"ל ברכות ד"מ לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, והיינו כאשר מלא מכל מיני תאוות רעים מתענוגי ותפנוקי גופו ונה"ב. והענין הוא דלכאורה יפלא למה יומשך העונש למי שמהלך אחר עצת היצה"ר הלא יוכל לזכות א"ע במה שניתן לו יצה"ר ומה יעשה, ולפי"ז איננו חייב בדבר כלל, וכמ"ש לא אוסיף להכות כו' כי יצר לב האדם רע כו', וא"כ למה יומשך עליו העונש, אלא שבאמת נה"ב הוא כח המתאוה לבד¹⁸, ומה שחפץ ומתאוה לתאוות רבים זהו מחמת שהוא הוא אשר