רנח

דקדושה אין בהם שהוא בחי' התקשרות והרגשת אלקות כנ"ל כמ"ש אין דעת אלקים בארץ כו' כ"א בחי' החוצפא נגד אלקות, גם שמבינים שה' הוא העיקר מ"מ מורדי' בו, והו"ע מצח דקלי' שהוא ההסכם למרוד בחוצפה ועזות, וכמו במלחמת עמלק עם ישראל שהי' על לא דבר שלא נגעו ישראל בו ובעמו כלל, רק מפני שלא הי' יכול לסבול האותות והמופתים שעשה ה' לישראל. וז"ע חמץ ושאור הנ"ל, מפני ששרש חמץ ושאור הוא בחי' דעת, ויש זלעו"ז בחי' דעת דקלי' כנ"ל א"כ אסור לאכול חמץ ושאור כו'. אבל מצה הוא בחי' ע"ב ס"ג, וידוע דע"ב הוא בחכ', וכתי' ימותו ולא בחכ' שהי' בחי' מיתה אבל לא בחכ', שבחכ' לא הי' שבירה ומיתה כלל וע"כ אין מזה הסתעפות רע כלל (והגם שבס"ג הי' השבירה כמ"ש בס' הקבלה הוא בס"ג דס"ג)³³ כמ"ש במ"א³⁴, ובעבודה הוא בחי' מ"ה וביטול עצמי, ולא הביטול שמצד הטעם ודעת שהוא בחי' יש מי שבטל, ומבחי' יש יכול להסתעף יש ולגרמי', אבל מבחי' מ"ה העצמי' שהוא בחי' ביטול בעצם למעלה מן הדעת והוא בחי' ד"ע כמו דקמי' כולא כל"ח והוא דעה עליונה דמיש לאין לא יסתעף מזה שום רע כלל (והוא כענין הנ"ל שבמצחא דעתיקא גלי' רצון כו').

וזהו שבעת ימים מצות יאכל כו', כי ז' ימים הוא ז' מדות עליונות ובמדות הי' השבירה כמ"ש וימלוך וימת וגם בבחי' דעת כנ"ל, והוא שרש ענין מצה וחמץ ושאור כנ"ל וע"כ צריך לאכול מצה בפסח ז' ימים שהוא להמשיך בחי' מצה בחי' מ"ה העצמי' הנ"ל בבחי' שבעת הימים הנ"ל ואז לא יסתעף גם מבחי' ז' הימים שום רע כלל. וע"כ מותר לאכול חמץ ושאור אחר הפסח, כי מאחר שכבר המשיכו בפסח ע"י אכילת מצה בחי' מ"ה בז' הימים הנ"ל לא יזיק השאור וחמץ כלל. ולכן נתלה המן ביום שני דפסח, ושם הי' ע"י בחי' מ"ה שראו על ככה שגם בבחי' ככה דמיון לבחי' כה³⁵ הגיע הביטול דמ"ה ע"י המס"נ שהיו כל השנה, וגם לדורות ע"י אכילת מצה קטנות אבא לילה הראשונה (וממילא נחשב כל היום ראשון) אז ביום שני הו"ע תליית המן ברוחניות, שהוא איבוד השאור וחמץ קלי' עמלק שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו, שהו"ע השבתת השאור ברוחניות כו' (עד שבשבועות מצוה דוקא בשתי הלחם חמץ תאפינה שמעלים גם החמץ כו'), והוא כענין הנ"ל שכשמאיר מצחא דעתיקא במצחא דז"א אז הוא עת רצון וע"כ אומרים בשבת במנחה ואני תפלתי לך ה' עת רצון.