רנב

נתפס ונדבק במוחו היטב (הנק' איין קלעפ אין מוח היטב כו'), רק העיקר הוא ע"י מוח הדעת שהוא המקשר את הדבר בפנימי' מוחו שיהי' הדבר נתפס ונדבק במוח, וכענין טעמו וראו כי טוב ה', וטועמיה חיים זכו, ששומע הדבר במוחו ומרגיש זה כמו שמרגיש חיי נפשו (בל"א איין דער הער אין מוח טיף), וכל זה הוא ע"י הדעת כי הדעת הוא לשון התקשרות ולשון הרגשה (כמו וידעו כי עירומים הם כו'). וגם ההמשכה ממוח ללב שיתפעל הלב מההתבוננו' ג"כ הוא ע"י הדעת¹⁰ (וכמ"ש בלק"א פ"ג ע"ש), וזהו שמע ישראל כו' ואהבת, שמע הוא השמיעה במוח חו"ב ע"י התבוננות בגדולת הבורא איך שהוי' אלקינו הוי' אחד, ואח"כ ואהבת בכל לבבך כו' והוא ההמשכה ממוח ללב ע"י מוח הדעת כנ"ל.

ועתה יש להבין ענין מצחא שהוא מכוון נגד מוח הדעת, ויובן ג"כ למעלה ענין מצחא וההפרש שבין מצחא דז"א למצחא דעתיק יומין. והענין הוא כי הנה ידוע דאית רצון ואית רצון¹¹, אית רצון שלמטה מן השכל ואית רצון שלמעלה מן השכל, רצון שלמטה מן השכל הוא הרצון שנולד באדם מצד השכל והטעם, כמשל ממילי דעלמא שאחר שמשיג בשכלו איך שטוב ויפה לו איזה ענין ומראה לו טעם עפ"י שכל וסברא ישרה לכן נולד אצלו רצון שירצה וישתוקק לאותו הדבר שהשכיל בשכלו כי טוב הוא לו מאד. ואית רצון שלמעלה מהשכל והוא מה שאנו רואים שיכול להיות באדם איזה רצון אשר הוא היפך השכל, שגם אם יבואו כמה בני אדם ויאמרו לו איך אתה עושה זאת הלא השכל מחייב היפוכו לגמרי לא ישמע להם כלל מפני טעם הכמוס שיש לו בזה (או מפני עקשותו בדבר ההוא כמ"ש בסידור בדרוש דאנת הוא חד¹² ולא בחושבן כו' ע"ש). והנה נגד ב' בחי' רצון אלו יש ב' בחי' מצחא¹³. והענין הוא כי הרצון שלמטה מן הטעם ושכל שהוא הנקרא רצון הנולד מצד השכל והטעם כנ"ל, הנה הרצון שנולד תיכף אחר השכל והטעם הרי הרצון הוא עדיין בבחי' פנימי' מפני שיש בו הארת המוחי' עדיין, והרצון הוא בתשוקה שרוצה ומשתוקק בפנימי' לבו ומוחו, שאחר שהשיג בשכלו טוב איכות הענין ההוא אזי צמאה נפשו ורצונו לגמור הענין ההוא בכי טוב, אך אחר זמן שנסתלקו המוחין והמדות והוא עוסק באותו הענין ומדבר ועושה בזה הדבר אח"כ, אינו בפנימי' מוחו כ"א שנשאר ההסכם¹⁴ חזק אצלו לעשות הדבר מפני שכבר הוסכם אצלו בפנימי' מוחו ונתפעל בלבו, ע"כ הוא עושה אח"כ את הענין גם בלא התפעלות מחמת ההסכם הנשאר אצלו והוא הנק' חיצוניות הרצון, אבל יש בזה