רלג

הרוחני או להעלותו אם לא ע"י איזהו דבר אשר בהם יתאחז הדבר ההוא, ובלתי זה א"א כלל וכלל.

ולכן כאשר אנו צריכים להעלות נה"ב שהוא דבר רוחני היינו בחי' כח המתאוה בעצם שיש באדם, אזי בלתי דבר גשם א"א להעלותה, ולזה נצטוינו בהקרבת הקרבנות להקריב שור או שה שבהם וע"י יתעלה נפשו הבהמית, והיינו מפני שקרובים זל"ז ששניהם שרשן מפני שור, שהבהמות שרשן מפני שור ונה"ב שורשה ג"כ מפני שור רק שזהו מפני שור שבאדם שהרי יש ד' פנים לאדם, ומ"מ הם קרובים זל"ז, שהרי מ"מ שניהם מפני שור, רק זהו מפני שור שבפני אדם¹⁹ וזהו מפני שור שבפני שור, ולכן ע"י הקרבת הבהמה גשמי' עי"ז מתעלה הנפש הבהמי' הרוחני' שבאדם שהוא בחי' כח המתאוה שבאדם להתעלות בעילוי אחר עילוי כמו הקרבן שעולה עד רזא דא"ס, ונת' במ"א שעליית נה"ב שבאדם הוא עוד יותר נעלה מעליית הבהמה ע"י הקרבן, ע' בד"ה שה תמים זכר בן שנה (ך"ט²⁰). ועכשיו בתפלה שנגד תמידים יש ג"כ דבר הגשמי והו"ע מצות מעשיות שתיקנו בשעת התפלה²¹ כמו לבישת טלית ותפילין, שהם ג"כ ק"ש בכתב בחי' מעשה, וגם זה"ע ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שהוא בחי' מעשה הצדקה גשמי שבה יתאחז אור הרוחני דנה"ב שיוכל להתעלות כו'.

אמנם כדי שיתעלה הבהמה ועל ידה יתעלה נה"ב שבאדם היו צריכין לסמוך הקרבן בשתי ידיו, ועי"ז הוא הנותן כח שיוכל הבהמה להתעלות וע"י תתעלה נה"ב שבאדם. וכמו בנדרים שהי' צריך להדיר בדבר הנדור, וע"י מבטא שפתיו מתעלה הדבר הנדור שיהי' גבוה יותר מהנודר עד שמוכרח לפרוש ממנו, וכמ"ש בדרושי הנדרים²² שהבהמה בעצם היא גבוה יותר בשרשה, אך הנה היא נפלה בשבה"כ ונשפלה למטה מטה, לכן צריך האדם שהוא גבוה יותר למטה שהרי הוא מדבר שנעלה על הבע"ח, להוציא בשפתיו שה"ז כעולה וכקרבן ועי"ז מתעלה הבע"ח. כן הוא בקרבנות ג"כ, שהסומך שתי ידיו על הבהמה נותן כח בה שתוכל