רלא

המתאוה לבד כנ"ל, וכמו היוצר שיכול לעשות מהחומר איזהו כלי שירצה, אם כד או כלי אחרת כמו קערה וכדומה, כן בנפשו הבהמית הוא בחי' כח המתאוה להיותו בבחי' התגברות המדה על השכל לכן התאוה בו העיקר¹² ומתגבר על שארי הכוחות, אך אם מלבישו או מציירו בצורה רעה כמו עניני התאות לצרכי גופו בתענוגי בני אדם הרי התאוה מכסה על השכל, ויוכל לעשות שטותים רבים ואיננו מרגיש כלל להיות כי התאוה מכסה לבלי יורגש כלל בעת עשיית המעשה את הדבר שטות שעושה, וזהו שארז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח [שטות¹³], פי' ענין הכנסת רוח שטות בו הוא בחי' התאוה שמלבישה בלבוש צואה המכסה על השכל לגמרי ועושה שטותים נוראים, עד שפועל העבירה בגשמיות הוא גמר הלבוש רע ולבוש צואה שיוצא מכח אל הפועל (ובעודו במצפונות לבו ה"ה במח' עדיין שמחשב איך לעשות הדבר הרע ההיא, ואז השטות הוא במח' עדיין) ומדמה כי לא יראני שום אדם ולא יודע מזה כלל, הגם שבאמת ע"פ השכל מושג שבודאי יתודע הדבר ההיא, וגם הלא אפי' אם לא יתודע לבני אדם הרי גלוי וידוע הוא לפני ה' שחוקר לב ובוחן כליות כמ"ש אני ה' חוקר לב ובוחן כליות, ונמצא כי הרוח שטות אשר בקרבו מכסה על השכל לגמרי, ועי"ז הנה הוא מצייר צורה רעה או מלביש בלבוש רע וצואה את כח המתאוה שבנפשו הבהמי', והרי הוא הוא, הוא העושה מעשה הרע, משא"כ קודם שפועל פעולת הרע, או גם קודם שמחשב עדיין במח' התאוה הזרה והרעה אז כח המתאוה שבנפשו הוא עדיין כח רוחני להיות תאב לדבר מהדברים שיפול עליהם התאווה, והרי הוא יכול לאהוב את הבורא ית' בכח המתאוה הלזה לקיים מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך או לאהוב ישראל שזהו מן המצות אהבת ישראל, וכאשר משמר א"ע מכל דבר רע אז הוא מקיים כמארז"ל בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה'. וזהו שורש ענין הקרבן ברוחניות.

ולכן נאמר אדם כי יקריב מכם¹⁴, ולא נאמר אדם מכם כי יקריב, והיינו שאם הי' נאמר אדם מכם כי יקריב הי' פי' שאם ירצה איזה אדם מכם להקריב קרבן שתי' מכם הי' מפריש את האדם המקריב הקרבן מן כלל ישראל שבעת זה