רכט

משם הברכה, ועד"ז כתי' במשה ויסמוך את ידיו עליו, ועי"ז נתהוה יהושע מלא רוח חכ' כמ"ש ויהושע מלא רוח חכ' כי סמך משה את ידיו עליו. ועד"ז יובן ענין הסמיכה בקרבנות שהו"ע ההמשכה מבחי' אדם המסמיך שאדם בגימ' מ"ה לבחי' בהמה בגימ' ב"ן, והיינו כי רוח האדם העולה היא למעלה משא"כ רוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ש' ב"ן מקור לבי"ע ומשתלשל עד נה"ב, וכדי שיהי' העלאת נה"ב צ"ל המשכה מבחי' אדם³ להעלותה וז"ע וסמך את ידו המשכה מע"ס דמ"ה, להעלות ש' ב"ן בחי' בהמה.

ולהבין ביאור הענין צ"ל שורש ענין העלאת הבהמה⁴ הוא בחי' ש' ב"ן שבאדם שהוא נה"ב בהקרבתה בעבודה שבלב זו תפלה שכנגד תמידין תקנו, והוא כי שורש ענין התפלה הוא להעלות נה"ב שבאדם בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה, ממה שהי' שקוע וטרוד כל היום במחשבות אדם ותחבולתיו ויצרי מעללי איש, איש איש כפי שידוע לו בעצמו נגעי לבבו, לצעוק אל ה' בצר לו בכל לב ונפש וכמ"ש צעק לבם אל כו', ולעורר את האהבה לה' בתשוקה וצמאון לדבקה בו ית' עד שתחפוץ להתפשט מלבושים צואים הן הן המח' והדבורים והמעשים אשר לא לה' המה, הן בהיתר שהן מלבושי נוגה⁵ שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס מעגלי דרכיו שלא יהנה מעוה"ז רק לשם שמים להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו', משא"כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוון, אזי הוא יורד ונמשך למטה, ומן ההיתר יסיתנו כו', וז"ע הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי כו'. וע"ז נתקן סדר התפלה. ותחלה יסדר אדם שבחו של מקום בפסוקי דזמרה בגדולת ורוממות א"ס ב"ה, לעורר התשוקה והצמאון בנה"ב לאסתכלא ביקרא דמלכא בסידור שבחיו, איך שברוך שאמר והי' העולם היינו באמירה אחת, ובמאמר א' יכול להבראות⁶, וכמ"ש בזהר במחשבה אחת ברא את העולם, שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש וכולם נסקרים בסקירה א' כו'. והוא יחיד חי העולמים מלך פי' שהוא יחיד ומיוחד לבדו הוא כמו קודם שנבה"ע וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברה"ע, וכתי' אני ה' לא שניתי שגם לאחר שנבה"ע אין עוד מלבדו