רט

שאוכלי פסח צריכין לה שנא' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ולכאורה צ"ל מאחר שאמר תחלה למה ששניהם דומות זל"ז, ומהו שאמר אח"כ ואי אתה יודע איזהו חוקה גדולה מזו, הלא הם דומות. אך הענין שהכוונה שהם דומות ששניהם הם חוקות, כי יש במצות שהם ציוויים ויש שהם חוקות, ובזה הם שניהם שוים ששניהם הם חוקות, אך איזהו חוקה גדולה מחברתה, אותה שחברתה מלוה אותה, כך אוכלי פסח צריכים לפרה כו'. אך עדיין צ"ל הלא ארז"ל במד"ר ר"פ תצא ע"פ אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (במשלי ה') אר"א בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כענין שנא' ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל ומצוה זו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה, מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מתן שכרן של מצות מנין שנא' נעו מעגלותי' לא תדע כו', חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות, חמורה שבחמורות כיבוד או"א, ומתן שכרה אריכות ימים, והקלה שילוח הקן ומתן שכרה אריכות ימים, ונמצא כי לא יאות לחשוב איזהו מהן גדולה, ומפני מה אמרו איזהו גדולה מזו.

ולהבין כ"ז צ"ל שורש ענין מצות חוקת הפסח שהי' על ענין יצ"מ אשר נצטוינו לזכור יצ"מ בכ"י כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך, ודרש בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, והיינו שגם בלילות צריך לזכור ענין יצ"מ וכ"ש בימים כו'.

והענין הוא דשרש ענין גלות מצרים⁴ הי' בכדי שיהי' גילוי שם הוי' וכמ"ש בתחלת סיפור גאולת מצרים וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, רק ע"י שעבוד מצרים זכו לגילוי שם הוי' כמ"ש לכן אמור לבנ"י אני הוי' והוצאתי אתכם כו' שהגאולה הי' מבחי' שם הוי' כו'. והענין הוא דהנה כתיב בראשית ברא אלקים שברה"ע הי' ע"י שם אלקי' וכנודע ממארז"ל שהרקיעים היו מתפשטים עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די, וז"ע שם שדי שאמר לעולמו די, ומבחי' שם שדי הוא שורש כל ההעלמות והסתרים, שכל בחי' לגבי הגבוה ממנה הוא רק משל לבד. וכנודע בכל עולם שנה נפש שכל בחי' שלמטה הוא משל לגבי שלמעלה הימנו⁵, עד"מ הארי' שלמטה הוא רק משל לבחי' הארי' שבמרכבה⁶ שאומר קדוש וברוך, וכן הארי' דבריאה הוא רק משל לגבי בחי' החסד דאצי' שנק'