פד

מקבלת מבחי' הידים שהוא בחי' השפעה חיצוניות, אבל ליעקב הנחיל הקול שהוא בחי' השפעה פנימיות כו' ושורש האותיות הוא מבחי' מדבר כו'.

והנה בד"כ הקל קול יעקב הוא בחי' מחשבה דבור ומעשה, הקל הראשון חסר וא"ו הוא בחי' קלא פנימאה דתפלה שזהו בחי' מחשבה בכלל¹⁸, כי בק"ש אם כיון לבו יצא וא"ל לא יצא, שהעיקר היא הכוונה ורעו"ד כו', שזהו בחי' מחשבה בכלל. וקול השני הוא בחי' קול דתורה בחי' קלא דאשתמע כדפי' בזהר. ויעקב הוא בחי' מעשה וקאי על בחי' מעשה המצות שלכן נק' יעקב עבדי. וא"כ ג' בחי' אלו זהו כמו בפיך ובלבבך לעשותו, שהם מחדומ"ע כו'.

אך עדיין צ"ל למה נאמר בפיך קדם לבלבבך, דבור קודם למחשבה. ויובן זה בהקדם הבנת ענין מה שא' בסש"ב פרק הנ"ל שהצדיקים לבם ברשותם¹⁹, והרשעים הם ברשות לבם, ובמד"ר למדו זה ממדרש הפסוקים דכתיב וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל כו' כי יצר כו', ובצדיקים כתיב ג"כ אל לבו או על לבו כמ"ש וחנה היא מדברת על לבה, ובדוד כתיב ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל על לבו, והרי הן דומין לבוראן דכתיב ויאמר ה' אל לבו. אבל הרשעים הם ברשות לבן שנאמר אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו, והיינו מפני שהם ברשות לבן.

ולהבין זה צ"ל תחלה מהות ענין הלב²⁰, שהוא בחי' מדות, שלכאורה נראה לנו שהמדות נולדים מן השכל, שהרי אנו רואים שאם מתבונן בשכלו שהדבר טוב לפניו אזי נעשה לו רצון ותשוקה לזה, ואם ישפוט בשכלו שלא טוב לפניו אזי לא ירצה בזה, וכמו שאה"כ ע"פ שכלו יהולל איש, יהולל הוא ל' הנהגה שהנהגת המדות הוא ע"פ השכל, ולכן אנו רואים שלפי ערך השכל כן הם המדות²¹, שלכן הקטן ששכלו קטן עדיין ה"ה מתאוה לדברים קטנים, ולכשיגדיל שמאיר אצלו השכל בשלימות אזי מדותיו ורצונו בדברים גדולים כו', שלכן כינו המקובלים את בחי' חו"ב לאו"א, ואהוי"ר בשם בן ובת, שאהוי"ר שהם בחי' המדות דחו"ג נולדים מן השכל כו'. ועפ"ז יובן הציווי דואהבת שלכאורה יפלא איך שייך ציווי על מדה שבלב, אך הציווי הוא על ההתבוננות²² בפסוק שמע שקודם, וע"י