נד

ומעתה יובן שהברכה היא בבחי' שמך אבל לעצמותו הוא רק בחי' הודאה, דהנה חכ' היא ראשית ההשתלשלות, פי' השתלשלות שיש להם ערך זל"ז שבי"ע יש להם ערך לאצי' כמ"ש בד"ה פתח אלי' הנ"ל, שבאצי' גופא יש אבי"ע חו"ב ז"א ומל', שאימא מקננא בבריאה והם ד' אותיות ש' הוי' יו"ד באצי' ה' בבריאה ו' ביצי' ה' בעשי', והרי הדבור יש לו ערך לגבי השכל שהרי אומרים שכל באותיות הדבור, אבל חכ' לגבי אוא"ס אין ערוך כלל, ומאין תמצא כמו המוצא מציאה שא"י מאין באה, וכמו"כ התהוות החכ' מא"ס כי אנת הוא חד ולא בחושבן כו'.

ועפ"ז יובן ההפרש בין ברכה להודאה, שברכה היא המשכה מבחי' שורש ומקור שהוא מבחי' חכ' ראשית ההשתלשלות שיומשך בבחי' גילוי, ולכן החכמים תקנו הברכות שהם עיני העדה בחי' ראי' שיומשך בבחי' ראי' וגילוי כו', אבל באוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ' אינו שייך בחי' ברכה כ"א הודאה בלבד. וענין בחי' ברכה בנפש כי יש אמונה וברכה, אמונה היא רק בבחי' מקיף, ולכן הגם שמאמין יכול להיות מעוברי רצונו, כענין גנבא אפום מחתרתא שהגם שעובר רצונו מ"מ הוא רחמנא קרי', שזה הוראה שאצלו הוא רק האמונה בבחי' מקיף שאינו פועל בפנימיותו שלא יעבור רצונו ית', וכל ענין הברכה להיות וידעת היום בבחי' ידיעה והכרה והרגשה שיתאמת אצלו כאילו רואה, וז"ע צדיק באמונתו יחי' שיהי' לו חיות בהאמונה, והיינו ע"י צדיק מאה ברכות יו"ד קדישים ד' קדושות צדי"ק אמנים, זהו בחי' ברכה. אמנם כ"ז הוא בבחי' ש' הוי' שז"ע ויברכו את שם שבבחי' זו שייך ברכה, אבל בעצמותו הוא רק מודים אנחנו לך כי לית מת"ב כלל, שאפי' ח"ע ג"כ אינו משיג מהות הא"ס, ע' בזח"א חיי קך"ב א' מח' ויובלא, לכן זהו רק בבחי' הודאה הגם כי אינו משיג מ"מ מודה שכן הוא, וזהו מודים אנחנו לך לעצמותו, אבל בבחי' שמו שייך ברכה שיומשך בגילוי כל, וזהו ויברכו את שם.

ומעתה צ"ל הלא כתי' אברכך משמע עצמותו כו'. ויובן בהקדם ענין מה שנבה"ע בבי"ת ולא באל"ף שך"ו דורות קרא האל"ף תגר על שלא נבה"ע בו שהוא ראשון לכל האותיות עד שבמ"ת פתח באל"ף אנכי, ונת' הטעם בזהר לפי שא' ר"ת ארור, ובי"ת ר"ת ברכה, ולכאורה א"מ שהרי אל"ף הוא אותיות פלא, ומרמז על בחי' אני ראשון ואני אחרון ובשביל שהוא ר"ת ארור לא נברא בו העולם, וגם צ"ל דא"כ איך התחיל במ"ת באל"ף. אך הענין הוא דהנה כלליות התומ"צ הם בחי' צמצום שצמצם א"ע כבי' שזהו שאמר הכתוב תען כו' כי כל מצותיך צדק, שנמשלו לצדקה שכמו ענין הצדקה שמצמצם א"ע ונותן לעני, כך כלליות התומ"צ הם צמצומים שמצד עצמו אם חטאת כו' ורבו פשעיך כו' אם צדקת כו' שאינו תופס מקום כלל רק שצמצם א"ע בבחי' רצון התומ"צ. וזהו שארז"ל אנכי ולא יהי' מפי הגבורה כו', שאנכי מקור רמ"ח מ"ע, ולא יהי' מקור שס"ה ל"ת, מפי הגבורה, פי' גבורה הוא צמצום שצמצם בבחי' רצון אותיות צינור להיות התומ"צ כי מצ"ע כחשיכה כאורה כו', ולכן כתיב הלא אח עשו ליעקב שמצד עצמותו שוה, רק שצמצם להיות ואוהב את יעקב כו'. וזהו שלא נבה"ע