כז

ומהוה תמיד הוא בחי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמ"ש בזהר דבשעתא דההוא רוחא אסתלק כולהו מרפפין וזעין ועלמא מרתת הה"ד המרגיז כו' ועמודי' יתפלצון, ונמצא כי צ"ל הרוח תמיד בכדי שיהי' קיום העולם, שזהו ממש בחי' חידוש הישנות בכל יום תמיד אך זהו בבחי' העלם והסתר כנ"ל. אבל ענין רוחא דכל רוחין הוא גילוי תוס' אורות עליונים, ונק' בחי' נשמה בזהר (או אפשר נכלל בזה גם בחי' נשמתא לנשמתא)¹⁶, וכמו למשל למטה נמצאים ד' בחי' דצח"ם, הנה הדומם הוא בחי' האחרונה ובו החיות מועט מכל הד' יסודות, ולמעלה ממנו הוא בחי' צומח שיש בו נפש הצומחת ומקבל חיות משרשו שהרי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר גדל, ולמעלה ממנו הוא בחי' חי שיש בו גם חיות רוח חיים וכמ"ש תוצא הארץ נפש חי'. אך מ"מ כל הג' בחי' אלו דצ"ח אינם בערך המדבר, שהוא יותר גבוה מכולם ומובדל הוא בערך מהם, שהרי יש בו הדבור ונפש השכליות להשכיל השכלות כו', רק שנפש השכלית שבמדבר הוא רק להשכיל השכלות גשמי', אמנם למעלה בחי' זו היא הנק' בחי' תוס' אורות בחי' אור חדש הנ"ל נק' בשם נשמה ע"ד שאמר הכתוב נשמת שדי תבינם, וכמ"ש אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף דהיינו בחי' רוחא ונשמתו שלמעלה שהוא בחי' גבוה מאד נעלה, ואז ארים בסימא דנשמתא, בסימו הוא בחי' המתקת הדינים לשון מתיקות ותענוג, שנמשך אור חדש מלמעלה, ולכן מתמן נפיק קלא דקלא, פי' קלא דקלא כי יש חיצוניות הקול ופנימיות הקול[ednref_19_יט], וע"י גילוי בחי' רוחא דכל רוחין בסימא דנשמתא עי"ז מתגלה בחי' קלא פנימאה (וז"ש קול דודי¹⁷ הנה זה בא מדלג על ההרים, וצ"ע שלכאורה זה קאי על התורה, וקלא פנימאה הוא עומקא דליבא דתפילה כמ"ש בסידור בד"ה הקול קול¹⁸).

ד) ובזה יובן ענין שייכות הקדמת מאמר ר' יוסי ע"פ מה ידידות לפ' לך לך, שהרי עלה קאי. והענין הוא דהנה אברהם נק' ידיד כמשארז"ל במנחות דנ"ג יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, בן ידיד זה אברהם שנאמר מה לידידי, ויבנה ידיד זה בית המקדש שנאמר מה ידידות