ב

יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, שלמדו זה מארבעים פעמים מלאכה שנאמר בתורה. ולפ"ז צ"ל למה לא אסרו ארבעים מלאכות. וגם צ"ל למה אמרו לשון ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל"ט כו'.

ויובן בהקדם מ"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות כו' מכל מלאכתו כו', ואח"כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו'. ולכאורה יפלא הלא כתיב בדבר ה' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות ברא את העולם, וכמארז"ל לא בעמל ולא ביגיעה³ כו', ואיך נק' בשם מלאכה, שהרי דבור אינה מלאכה, ואם נאמר שהדבור ג"כ מלאכה, א"כ צ"ל מדוע לא נאסר הדבור בשבת מן התורה, ולא נאסר מן התורה כ"א מעשה, אבל דבור מותר אפי' דיבור של חול, רק שמדרבנן אסור דבור ג"כ, וסמכוהו אקרא שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, אבל מן התורה מותר הדבור, ולפי מה שנת' שהתהוות כל מעשה בראשית הוא מבחי' דבור לבד, שמבחי' עשרה מאמרות שבת אח"כ ועז"נ וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, הי' צ"ל למטה ג"כ הדבור אסור מן התורה, ולמה לא אסרוהו רק מדרבנן. גם צריך להבין מאחר שמן התורה מותר למה אסרוהו מדרבנן.

ולהבין זה צריך להבין ההפרש בין מחשבה לדבור, שאנו רואים שהמחשבה מתאחדת יותר עם כחות הנפש, שהרי המחשבה היא לבוש הפנימי⁴ כו', וא"א לחשוב שום שכל בלתי מחשבה כו', משא"כ הדבור נעשה נפרד ויוצא לחוץ, שהדבור יוצא לאויר העולם כו'. ועד"ז יובן למעלה שורש ההפרש בין מחשבה לדבור שלכאורה הדבור הוא בחי' נפרד כבי', אך באמת א"א לומר כן למעלה ח"ו שהרי אין לך דבר שחוץ ממנו וכמשנ"ת בסש"ב⁵, שמאחר שאת השמים ואת הארץ אני מלא, ולית אתר פנוי מיני' א"א לומר שהדבור הוא בחי' נפרד ח"ו, וא"כ כשנאמר שהדבור אינו נפרד כלל, איך נתהוו מבחי' הדבור עולמות הנפרדים כעוה"ז הגשמי, אלא עכצ"ל שבחי' הדבור עליון נתצמצם בכמה בחי' צמצומים צמצום אחר צמצום, עד שנתהוה בחי' דבור שיוכל להתהוות מבחי' דבור זה נבראים נפרדים דעשי' שלמטה כו'.

וזהו מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו⁶, פי' וענין הדמות הוא דמיון לבד, ואינו עצם הדבר כמו שהוא, וא"כ פי' כדמותינו שזהו רק כדמיון הדבר שלמעלה ולא כמו הדבר שלמעלה עצמו, והיינו שעלמא תתאה היא רק כגוונא דעלמא