שצא

לאמיתת הענין, וה"ז כמשל מי שהוא חכם נפלא בכל החכמות גם בחכמת התכונה שיכול לידע עתידות, ויכול ג"כ לצייר ציורין, ומשבחין אותו שיכול לצייר הלא לגנאי יחשב לפניו לגבי מעלותיו בשארי חכמות כמו תכונה וכדומה, וכמו שמואל שא' נהירין לי' שבילין דרקיע כשבילין דנהרדעא שהי' חכם גדול מאד, ואילו הי' בא אחד לשבחו במה שיודע לכתוב הלא לגנאי הי' יחשב לעוצם מעלתו, מפני כי שבח מעלת הכתיבה אינו בערך לעוצם מעלת חכמתו במה שהי' נהירין לי' שבילין דרקיע כו' וע"ד משל זה יובן שמאחר שלגדולתו העצמיות אין חקר כלל לכן מה שמשבחין אותו היותו גדול וגיבור אינו תופס מקום כלל וכלל, ומקום גדולתו אתה מוציא ענוותנותו שמשפיל א"ע להיות נק' גדול וגיבור כו' וזהו אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו בחי' עולם הדיבור מקור התהוות הנבראי' אז הוא שייך לקרותו גדול, אבל לגדולתו העצמית אין חקר וא"כ אינו שייך לשבחו ולתארו גדול גיבור כו' להיות כי תוארי' אלו אינו תופס מקום כלל, וזהו דכתי' שאו מרום עניכם וראו מי ברא אלה פי' מי הוא שאלה שאינו מושג מי הוא, וע"ז שייך השאלה מי הוא, כי בדבר המושג אינו נופל השאלה כלל כ"א ע"ד שאינו מושג ע"ז יתכן השאלה וא"כ פי' מי ברא אלה, פי' אלה הוא דבר הגלוי, ומי ברא אלה היינו שאינו מושג מי ברא, והיינו מפני כי לגדולתו והעצמיות אין חקר כלל וא"כ ה"ז למעלה מהשגה והבנה ובזה יובן מה שאנו קורין הבריאה בשם יש מאין הלא ממך הכל, הנה באמת טעם א' לשניהן שלמה הבריאה נק' יש מאין לפי שממך הכל, ואלקות אינו מושג כלל לכן נק' מאין פי' מאין יש בו ב' פי' הא' מאין שהוא הארה בעלמא, הב' מאין שאינו מושג מי הוא ומאין זה, כמו והחכ' מאין תמצא שפי' שמציאות התהוות החכ' בא מאין דכתר ע"ד המוציא מציאה שא"י מאין בא דבר שמצא, וא"כ יובן לפי שממך הכל ואתה אינו מושג כלל לכן נק' הבריאה יש מאין פי' שנתהוה דבר המושג מבחי' שאינו מושג כלל, והנה מי אלה נת' בזהר שהם אותיות אלקי', וההפרש בניהם, שבשם אלקי' תיבת אלה קודם לתיבת מי, וגם אותיות מי הם מהופכים על אותיות ים, ומי אלה תיבת מי קודם לתיבת אלה*, וההפרש הוא בענין ההתגברות כנודע שהראשון גובר וא"כ בשם אלקי' הגם שיש בו תיבת מי בהפך אותיות עכ"ז תיבת אלה להיותו קודם הנה הוא גובר ולכן נראה העולם ליש ודבר, והיינו שנראה הגילוי שנתהוה מציאות הנבראי' ואינו נראה כלל דבר המהוה את