שמא

וכמ"ש במ"א בענין פיתוחי חותם שהוא בקיעת יסוד אימא ועוד למטה הימנה נמשך באותיות גמורים במל' דתבונה עד בחי' לאה שעומדת באחוריים דאימא שהוא אותיות המחשבה.

וביאור הדברים יובן בהקדם ענין מ"ש בס"י בשלשה ספרים ברא את העולם בסופר וספר וסיפור כו' פי' עד"מ הסופר הגשמי שכותב איזה שכל וסברא בתיבות הרבה הנה אותו השכל כבר נתחלק לחלקי' רבי' במספר התיבות ההם בכל תיבה שכל א' כו' וקודם הכתיבה לא הי' השכל מחולק לחלקי' כלל אלא פשוט בתכלית ולא מורכב כלל. והנה אופני ההתחלקות הללו בצרופי אותיות ותיבות כאלה לא הי' הכרח לסופר לכתוב כאלה דוק' שהרי ברצותו יכול לכתוב את השכל בצירופי' אחרי' לגמרי והי' ג"כ אותו השכל מובן ומושג כמו עכשיו וא"כ מי הכריחו לכתוב בצרופי' כאלו דוקא מאחר שהשכל בעצמו הוא פשוט ויוכל להרכיבו באותיות ותיבות בכמה אופני' עד אין שיעור כו' אלא הענין הוא דיש מקור החכמה בסופר שלמעלה הרבה מן אותו השכל והוא בחי' קדמת השכל הנ"ל שמשם נמשך בחי' קו המדה למדוד ולקצוב את השכל לחלקו בחלקי' כאלה דוקא ולא באופן אחר כו' וזהו הטעם דאבא יסד ברתא ולא אימא כו' להיות כי גופי האותיות המה נמשכי' בודאי מן השכל וההשגה הנק' בינה כידוע בדוגמת השכל שכבר נכתב באותיו' ונחלק כבר לחלקי' ונקרא ספר וכידוע דאימא נק' ספר עילאה והמל' שהוא הדבור נק' ספר תתאה והוא סיפור הנזכר בס"י ואמנם כח המחלק את האותיות והמצרפם מן הה' מוצאו' שיהי' נמשך אלף מן גרון וגימל מחיך וכדומה אין זה מכח השכל וההשגה כי למה יחלק באופן כזה דוקא כו' אלא הוא מבחי' אבא מקור ההשגה וההבנה הנק' סופר עד"מ הסופר הנ"ל שבכח מקור חכמתו יודע למדוד אופן ההתחלקות כו' וכמ"ש אתה פוררת בעזך ים כו'