תקד

המהוה להיות נפרד בחי' זולת חי כו', אמנם בחי' חיוהי איך שנפרש אותו אם מוחין אם אורות²³¹ הנה זה אינו נפרד כלל, שהרי הוא וחכמתו ובינתו ודעתו אחד²³², וכן אוא"ס הוא שם אחד לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום שהרי קודם שעלה ברצונו כו' הי' אוא"ס ממלא כל²³³ החלל²³⁴, א"כ לא נשתנה שמו כלל שקודם נק' אוא"ס וגם לאחר נק' אור א"ס כו' והוא מפני שזהו גילויו העצמים, א"כ גם בבחי' איהו שמתייחד עם חיוהי זהו ג"כ הבדל והפרש גדול שבחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי הוא מה שבכח הא"ס להוות יש ודבר נפרד, ואיהו המתייחד עם חיוהי זהו כח ובחי' הא"ס שמגלה הארת עצמותו כו'.

[kitzur_begin]קיצור. טהורה היא טה"ע, א"כ מהו העלי' הלא הצמצום הוא רק בהאור ולא בפעולת האותיות וכ"ש באותיות כו', איהו וחיוהי ואיהו וגרמוהי זהו הכח שבא"ס להוות נברא והכח לגלות עצמותו כו'.[kitzur_end]

יו"ד) וביאור הענין יובן בענין ההפרש שבין מח' לדיבור ששניהם הם לבושי הנפש, שלפעמים מלביש נפשו בלבוש המח' לבד שהולך או יושב וחושב מח' ואינו מדבר כלל, ולפעמים מדבר ומלביש שכלו או רצונו בלבוש הדבור, וההפרש שביניהם הוא שלבוש הדבור הנה הוא המגלה העלם העצמי לגבי זולתו, שהרי בלתי הדבור לא יבין זולתו כלל ההשכלות שהשכיל כו', ונמצא כי פעולת הדבור הוא בכדי שיבין זולתו אבל לעצמו א"צ לדבור כלל כ"א לשימוש שישמש לו זולתו, או שיבין זולתו שנמצא שזהו הכל בשביל זולת רק ההבדל שזהו בשבילו וזהו בשביל זולתו כו', משא"כ המח' הוא בשביל עצמו, שהרי בלתי המח' לא יוכל להבין את ההשכלה שלו עצמו, שהרי חכ' היא בחי' ברק המבריק לבד, ועדיין איננה ידוע לו עצמו מהו כלל, כ"א מה שנפל לו איזה הרגש שכל מבחי' משכיל שיבוא אח"כ לידי השגת דבר מה כו', אך ג"ז בתנאי כשיחשוב תומ"י מהו זה שנפל לו, ואם יעבור איזהו זמן ולא²³⁵ יהרהר בזה בהרגש הדבר ההוא במוחו ולבו ע"י לבוש המחשבה המלביש את בחי' ההרגשות האלו לא יהי' מזה שום דבר ולא ידע כלל הדבר שהשכיל וישכח ג"כ את הברק המבריק שהבריק לו במוחו מפני צד בחי' האחוריים שיש בכח שכלו שהשכיל כו', וכנודע שהשכחה היא[ednref_1_*]