תלב

וכמארז"ל טוב מאד זה יצה"ר²⁸ היינו לאחר הבירור²⁹ לכן נק' ק"ש בשם דבש. אך לכאורה הוא לפי הפי' שהיצה"ר הוא בעצם רע, אבל לפי הפי' שהיצה"ר הוא בעצם טוב מהו ענין ההתהפכות שלו. אך באמת יתכן גם לפי פי' זה להקרות בש' דבש דהגם שהוא בעצמו טוב מ"מ הלבושים שלו הם רעים, וצריך להפוך הלבושים שלו ולכן נק' בש' דבש. והנה כללות אה' דק"ש הוא המשכה פנימי' כי בכל לבבך הוא בנה"א ובנה"ב שהם מלובשים בפנימי', ובכל נפשך הוא בכל כוחות הנפש ה"ה ג"כ פנימי', ואפי' האהבה דבכל מאדך שהוא אור מקיף אצל האדם שה"ה בל"ג מ"מ ה"ה ג"כ רק פנימי' שהרי הבל"ג הוא ג"כ לפ"ע הגבול כי בתחילה מודדים הגבול ויותר מכפי המדה הוא בל"ג, וא"כ הבל"ג הוא ג"כ על המדה שהוא כלי שהרי אם ימדדו המדה יותר גדולה לא יהי' בל"ג, ובאמת הרי כתי' בכל מאדך שהוא מאד האדם³⁰ ולגבי א"ס הבל"ג ה"ה גבול, אלא שמחסד הבורא עלינו נמשך עי"ז בל"ג אמיתי אבל באמת ה"ה למעלה מהגבלת האדם וה"ה שייך להגבלת הכלי של האדם וא"כ גם בבל"ג שלו נגע הכלי וה"ה ג"כ או"פ, ונמצא שק"ש רובו ככולו הוא או"פ, ועוד שהרי ק"ש הוא הכנה לתפילה ותפילה הוא כנגד תמידים שהם או"פ, והגם שבקרבנות כתי' ג"כ ריח ניחוח וריח הוא מקיף מ"מ ה"ה רק המקיף השייך לפנימי.

והנה בבהמ"ק הי' עוד עבודה שהיא הקטורת שהו"ע הריח ועל ריח ארז"ל דבר שהנשמה נהנה³¹ ולא הגוף כי הנה המאכל אשר יאכל הוא נכנס בקיבה ואצטומכא וה"ה פנימי' אבל הריח נכנס באף שנכנס בגידי ההרגש שהם נמשכים מהרצון שהרצון אין לו כלי מיוחד בנפש וה"ה או"מ, וזהו שאמרו שהנשמה נהנה ולא הגוף כי גם מהמאכל הנשמה נהנה, דהנה אנו רואים שכאשר האדם אוכל מאכל ערב וטעם טעם מתיקות יותר ומי הוא הטועם ה"ה הנשמה כי הגוף בעצמו בלתי החיות ה"ה דומם וע"כ שהטועם הוא החיות, אלא שהמאכל נהנה ממנו רק החיות המתלבש בפנימי' וה"ז כאלו הגוף טועם אבל מהריח נהנה החיות שאינו מלובש בפנימי' כ"א המקיף ולזה אמרו ולא הגוף שאינו שייך להגוף והטעם לזה מפני שהריח נכנס לגידי ההרגש ששרשם מרצון שהוא או"מ³², ולכן כאשר לא ירצה האדם להנות מהריח לא יהנה, וכן אנו רואים שכאשר יתעלף האדם, אינם מקיצים אותו במאכל כ"א בריח³³ שע"י הריח נעשה התפעלות ומעורר המקיף ועי"ז יומשך