שלז

גיבענצט או גילובט³⁶ לפי הענין אך עצם האותיות ב' ר' ו' ך' אינו שייך לההשכלה כלל, דהנה האותיות³⁷ אינו ע"ד המושכל ולא בטבע המבטא לפעול האותיות, דה' מוצאות הפה³⁸ שהם אחה"ע³⁹ מן הגרון גיכ"ק מן החיך דטלנ"ת מן הלשון זסשר"ץ⁴⁰ מן השיניים בומ"ף מן השפתים, וכשצריך לומר אות ב' צריך לעקם השפתים, וכי הוא מעקם השפתים וממילא אומר אות ב' אלא הוא אומר אות ב' וממילא מתעקמים השפתים ואינו יודע כלל שהשפתים מתעקמים, ולא שמבטא פועלים האותיות שהי' צ"ל איזה שהיות זמן, ואפי' הקול ואפילו הבל הלב ג"כ אינו פועל בהאותיות כלום דהקול שוה בכל האותיות ויש קול בלא אותיות, ואלא הקול הוא אור האותיות ולא שפועל בהאותיות, דשרש אותיות הם בקדמות השכל⁴¹ וכשעולה ברצונו לומר אות ב' ממילא מתעקמים השפתים, ומ"ש שעולה ברצונו הוא מפני שהרצון הוא גילוי הראשון מן קדמות השכל, ולא שתלוי בהמבטא דאם הי' תלוי בהמבטא הי' צ"ל איזה שהיות זמן וכמו המנגן בכינור כשדוחק באצבע על חוט זה יוצא הקול כך וכשדוחק על חוט אחר יוצא קול אחר וכשמקרב האצבע יוצא קול זה וכשמרחיקו יוצא קול אחר, ה"ז תלוי בדחיקות האצבעות על איזה חוטי הכינור וה"ז צריך שהיות זמן ויש בזה חשבון, אבל בהאותיות אנו רואין שתיכף שעולה ברצונו תיכף הוא מדבר וא"י יודע⁴² כלל שהשפתים מתעקמים.

ויותר יובן ענין זה מהנקו'⁴², דנקודת קמץ צריך לקמוץ השפתים ובנקודת פתח צריך לפתוח השפתים, והרי אנו רואין וכי כשצריך לומר קמץ הוא מכוון לקמץ השפתים ויאמר קמץ אלא שהוא אומר קמץ וממילא נקמצים השפתים, ובאמת אינו צריכים להאריך בזה הרבה ומובן שאין זה ע"ד המושכל שהוא למעלה מהשגה וגם לא בטבע המבטא, ולכן תינוק אע"פ שיש לו חכ' מ"מ אינו יכול לדבר והוא מפני שהדיבור אינו תלוי בחכ' רק בעצם הנפש בחי' קדמות השכל ולכן כשמתחיל שלימות הנפש אז יכול לדבר, ופי' קדמות השכל⁴² הוא למעלה משכל, דבאמת הוא תי' מורכבת שכל הוא גילוי, וקדמות הוא למעלה מן השכל, קדמות השכל פי' קדם לשכל שלמעלה משכל, אך מפני שהוא חכם ולא בחכמה ידיעא⁴³ ולגבי בחי' לא בחכמה ידיעא ה"ז חכם לכן נק' שכל, אך מ"מ משם נמשך איזה הארה שמזה נעשה שכל וזה בא לידי השגה והבנה וכל ההשגה וההבנה הכל הוא מההארה זו, וזהו ונהר