שמז

והנה צ"ל תחילה ענין הקב"ה, ובזה נבין ענין מתיבתא ומה שהראו מופתים כו', ומזה נבין ענין והמשכילים יזהירו כו'. הנה קדוש הוא קדוש ומובדל דאני הוי' לא שניתי ולא כדמיון הנשמה שמתלבשת בגוף, הגם שעצם הנשמה אינה מתלבשת כ"א הארה מכל הכחות, מ"מ כשאין שם עצם אין הזיו מאיר ומאיזה מקרה ומאורע לגוף מתפעל עצם הנפש, אבל למעלה אינו כן דאינו שייך לומר כלל וכלל שאיזה דבר מלביש אותו, דאפי' מה שמהווה מאין ואפס המוחלט ליש אינו שייך לומר שהוא מלביש אותו, שהרי כל העולם הוא אין ואפס ואם נחלק אותו לכמה חלקים אינו שייך לומר שמלביש אותו.

וביאור הענין דהנה אי' בגמ' מה הנשמה ממלא את הגוף אף הקב"ה ממלא את העולם כו' עד מה הנפש יחידה בגוף אף הקב"ה יחיד בעולם וכ"ה בתיקונים, ומהו חידוש הבעש"ט במשל חיות הנפש שמחי' את הגוף, ומשל זה הוא עיקר החסידות³ איך שהנפש מחי' את הגוף ומ"מ לא כדמיון הנשמה המתלבשת בגוף. והענין דהנה צ"ל מה שאנו רואין שהאדם חי, מי הוא החי אם הנשמה או הגוף, דהנה הנשמה קודם שמתלבשת בגוף היא בודאי חי והגוף לאחר הפרד הנפש ממנו ודאי אינו חי, אך בעת התלבשות הנפש בגוף מי הוא החי. והנה צ"ל שהנפש הוא חי אלא שקודם התלבשותו בגוף הי' חי בלא גוף ואח"כ הוא חי בהתלבשות בגוף, ולאחר הפרד הנפש מהגוף הוא מת, וצ"ל שמסתלק ברגע א' ואינו שייך לומר שמסתלק מעט מעט שהרי ע"פ דין הגוסס הוא כחי לכל דבר אלא שמסתלק ברגע א'. וכמו"כ למעלה מ"ש בתניא שאם הי' מסתלק ממנו הי' הכל אין ואפס⁴, צ"ל שהי' נסתלק ברגע אחד, ואם ביום א' מברה"ע הי' מסתלק הי' חוזר הכל לאין ואפס, וכמו"כ אם לא הי' מהווה הי' הכל אין ואפס וכתי' המחדש בטובו בכל יום כו' שתמיד מחי' ומהווה נבראים בע"ג ואם לא הי' מחי' ומהווה הי' הכל אין ואפס, וא"כ כל מציאות העולם הוא אין ואפס ואינו שייך כלל לומר שהוא יש, וכל מה שעין רואה אינו שייך לומר שהוא יש שבאמת הוא אין ואפס, ואם הי' נתנה רשות להעין לראות הי' רואה שהוא אין, אלא שהעין הוא גשמי לכן אינו רואה, ומאחר שכל מציאות העולם הוא אין ואפס אינו שייך לומר שהוא מלביש אותו, אלא שאפי' כח המהווה את העולמות הוא אינו מלובש בתוך העולמות שאינו שייך לומר הלבשה