שג

אז ישיר משה

הנחה בס"ד שביעי ש"פ

אז ישיר משה¹ ובנ"י את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה להוי' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ואי' במד"ר כל פרגמטי' של משה הוה באז, קנטורו הי' באז כמ"ש ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, שירתו הי' באז כמ"ש אז ישיר כו', וצ"ל מהו מעלת ויתרון של אז. אך להבין זה צ"ל תחילה כמה דקדוקים שיש בפסוק הזה, א' מה שכתי' ישיר משה ובנ"י חשיב משה ובנ"י שני כללים בפ"ע וכתי' ישיר ל' יחיד, הל"ל ישירו ל' רבים. ואי הוה כתי' בנ"י לחוד ניחא שכתי' ישיר ל' יחיד כמו שמצינו מ"ש אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, אבל כאן שכתי' משה ובנ"י שני כללים למה כתי' ישיר לשון יחיד הל"ל ישירו. ועוד מהו פי' את השירה הזאת ומהו הכפל לשון של ויאמרו לאמר. ולהבין כ"ז צ"ל תחילה מהו"ע קי"ס שכתי' וידעו מצרים כי אני הוי' וצ"ל מהו"ע הידיעה הלא כתי' בפרשה זה גופא ולא נשאר בהם עד אחד וכמ"ש בתהלים ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר. אך הענין הוא דאיתא על שלשה דברים העולם עומד על תורה ועבודה וגמ"ח, שעל שלשה דברים אלו יש לעולם קיום, על תורה כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות ארץ ושמים לא שמתי, ועבודה הו"ע קרבנות וכתי' לנטוע שמים וליסוד ארץ, וזה קאי על קרבנות כמ"ש ע"פ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה פי' מוצב ארצה דא כבש המזבח וראשו מגיע השמימה דא ריחו העולה למעלה, וגמ"ח הו"ע חסד וכתי' וחסד ה' מעולם ועד עולם.

ולהבין ענין העמידה צ"ל תחילה ענין עבודה וגמ"ח מהו"ע עבודה. הנה עבודה הו"ע קרבנות, ומהו"ע קרבנות שע"י שמקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח הי' יורד אש מלמעלה ואוכל את הזבח שזהו"ע המשכה ובזהר נק' ארי' דאכל קורבנין שהאש שהי' יורד הי' כדמות ארי' וארי' הו"ע חסד, אך זהו בזמן שבהמ"ק הי' קיים אבל עכשיו שאין קרבנות, תפלה כנגד תמידין תיקנו, שע"י שמקריב נה"ב למעלה, עולה ונכלל באהבה רבה הבאה לו מלמעלה שזהו ג"כ ענין המשכה, והיכן הוא מרומז בתפלה בח"י ברכאן דצלותא ברוך אתה ה', פי' ברוך הו"ע ברכה והמשכה כמ"ש ברוך הוי' מעולם ועד עולם, שהו"ע המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג. והנה ענין עלדאת"כ ועלדאת"ג הוא כמארז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחולדה, רק ההפרש הוא שברואים שבים הם מובלעים בתוך מי הים ואינם נראין ונגלין, וזהו"ע עלדאת"כ, אבל ברואים שביבשה הם נראים ונגלים וזהו"ע עלדאת"ג. והנה בקבלת חיותם יש ג"כ הפרש שהברואים שבים הם מובלעים במי הים ואינם יכולים ליפרד מהים אפי' על רגע א' כי דגים שבים מיד שהם פורשים מיד מתים, אבל ברואים שביבשה יכולים להיות נפרדים, אפי' צומח הגם שמקבל חיות מן הארץ