רנג

ועד עולם הוא המשכה מעלמא דאתכסייא לעלמדאת"ג כמו"כ ברוך אתה ה' הוא המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג.

והנה עלמא דאתכ' ועלדאת"ג הוא ים וארץ⁶, דכל מה שיש ביבשה יש בים, אלא ברואים שבים הם מובלעים במי הים וברואים שביבשה אינם מובלעים בה, דהנה ברואים שבים הים מכסה עליהם וברואים שביבשה הם נראים ונגלים, מכוסה הוא עלדאת"כ ונראה ונגלה הוא עלדאת"ג, ובקבלת החיות ברואים שבים הם מובלעים במי הים וכשפורשים מהים הם מתים, וברואים שביבשה אף שהם מקבלים חיות מהארץ כמו צומח שהוא שייך ליבשה יותר משאר כל הדברים היינו עד שנגדל אבל אח"כ א"צ להארץ כלל, ומכ"ש חי ומדבר הגם שהם מקבלים חיות מהארץ וכמ"ש ארץ ממנה יצא לחם מ"מ הם חיים כשהם באויר או שטים ע"פ המים, ובאדם הוא ענין מחשבה ודבור, דיבור הוא גילוי לזולתו שזולתו מבין מזה ונראה כאילו הוא נפרד, אבל מחשבה הוא גילוי העלם העצמי לגבי עצמו הגם שהוא גילוי אך הוא לגבי עצמו, וכמו שהוא בעצמותו הוא בחי' עלדאת"כ. והנה משה הי' מעלדאת"כ⁷ שנא' מן המים משיתיהו רק ירד⁸ [ירד: נפל] לעלמא דאתגלייא, ולכן אמר כבד פה וכבד לשון מפני שהי' מעלדאת"כ, הגם שירד לעלדאת"ג אך מפני שהוא עלדאת"כ לא הי' יכול להיות בדיבור. וזהו"ע עבודת הלוים שהוא בחי' המשכה⁹ מעלדאת"כ לעלמדאת"ג, אך עבודת הלוים הוא מ"ש ועבד הלוי הוא, הוא, הוא עלדאת"כ אך הוא [לארמא קלא] העלאה עלדאת"ג בעלדאת"כ, דענין שיר וזמרה הוא עד"מ מי שמתבונן באיזה התבוננות ומתפעל מזה אך כשהוא משורר נגון ההתפעלות ניכרת יותר¹⁰, הגם שגם בעת שהתבונן אפי' בלא נגון נתפעל ג"כ אך ע"י הנגון ההתפעלות ניכרת יותר, דנגון הוא תנועה וכל תנועה מוליד חום ומוציא ההתפעלות מהעלם אל הגילוי. וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר¹¹ וקאי על מלאכים ונשמות, דמלאך כשצריך לצאת מהגוף, דגם מלאכים יש להם גופים¹² כמ"ש עושה