קסו

ולהבין כ"ז, הנה פסוד"ז הוא הקדמה לבוא לבחי' ק"ש, וכמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן בד"ה ענין ק"ש³ אחד ואהבת פ"ב ופ"ג שענין פסוד"ז וברכת ק"ש ז"ע המאריך באחד, ולבוא לבחי' ואהבת, ואמת שהתנאים והאמוראים לא היו מאריכים כ"כ בתפלה ובפרט בפסוד"ז, זהו מפני שהיו גבוהים מאד במעלה כמו רשב"י שאמר בחד קטירא אתקטרנא כו' בי' אחידא כו', שהי' נתפס אחד אמת בלבם בהתבוננות מועטת, והיתה תקועה בלבבם בל תמוט עולם ועד, משא"כ אנחנו מגושמים ורחוקים מרוחניות הרי אנו צריכים להאריך באריכות כל ההתבוננות דפסוד"ז וברכת ק"ש עד שיותפס בשכלינו ולבינו, שנוכל לבוא לבחי' אחד ואהבת כו' שאומרים בק"ש שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כו' ואהבת כו', וכתיב שמע ישראל דוקא לפי שישראל עם קרובו.

והנה בענין ה' אחד צ"ל מפני מה לא נאמר יחיד⁴ שמורה יותר על אחדות, כי אחד יש שהוא אחד המנוי שיש שני ושלישי, כמו בששת ימי בראשית שהם ששה ומ"מ יום הראשון נאמר בתורה עליו יום אחד, וכן שבטי ישראל הם י"ב וכתיב שלחו מכם אחד, אחיכם אחד (בפ' מקץ פמ"ב ט"ז י"ט), מה שאין שייך ח"ו וח"ו לומר כן באלקות, שהוא אחד ואין שני לו, אבל לשון יחיד מורה על אחדות יותר, ובאמת בברוך שאמר אנו אומרים יחיד חי העולמים מלך, ובישתבח אנו אומרים מלך יחיד חי העולמים, ומפני מה בק"ש אומרים אחד, אלא עכצ"ל שיש רבותא טפי במה שאומרים אחד דוקא.

והנה מצות לייחדו יוצא מפסוק שמע כו' ה' אחד⁵ כמ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת. והענין הוא דהנה יחיד מורה על אוא"ס שלמעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע אשר אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא ואתה הוא לאחר שנברא, משא"כ אחד מורה על בחי' המהוה ז' רקיעים וארץ וד' רוחות, כי חי"ת שבתיבת אחד מורה על ז' רקיעים וארץ, ולמעלה הוא בחי' ז' מדות לך הוי' הגדולה, וד' רומז לד' רוחות העולם, והאל"ף הוא בחי' המהוה ומחי' הז' רקיעים והארץ והד' רוחות, והיינו שאע"פ שנתהוו ז"ר וארץ וד' רוחות אעפ"כ הם בטלים לאוא"ס ב"ה. ולכן אומרים אחד דוקא, שזהו רבותא טפי, שמתיבת יחיד אינו מובן זה כלל, כ"א דוקא מתיבת אחד הוא מצות לייחדו, שהגם שנבראו שמים וארץ וכל אשר בהם ה"ה בטלים בתכלית לגבי בחי' אוא"ס המחי' ומהוה אותם בכל עת ובכל רגע, ונמצא כי הוא ית' הוא אחד האמת, שאחד זה פירושו הוא כמו יחיד ממש. ולכן מפסוק זה דאחד יוצא