מג

מתחיל ביו"ד כי ענין ש' הוי' הוא בחי' חכ' וכמ"ש הוי' בחכ' כו' שהוא בחי' ראשית הגילוי מאא"ס לבחי' השתל' העולמות, וכדי שיהי' גילוי אפי' בבחי' חכ' שהרי לית מח' תפיסא בי' כלל שאפי' בחי' חכ' ג"כ אינו נתפס בך, וכמ"ש והחכ' מאין תמצא שהיא רק הארה בעלמא, זהו ע"י בחי' יו"ד שהיא נקודה חדא בחי' צמצום כו'.

וזהו ענין הוי' אחד שהוא בחי' המשכת אלקות בעולמות בבחי' גילוי, וזהו ע"י צמצום דוקא. ולכך נא' הוי' אחד ולא כתי' ה' יחיד, לפי שה' יחיד הוא בחי' אא"ס כמו שהוא למעלה מן הצמצום שאינו יכול להיות מאיר בבחי' גילוי למטה, אבל כדי שיהי' מאיר בבחי' גילוי למטה כו' זהו בחי' ה' אחד שהוא ע"י צמצום. וזהו מ"ש לע"ל ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, ומקשינן בגמ' אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא האידנא לא כמו שנכתב נקרא, והיינו שהקרי הוא בחי' גילוי והכתיב הוא בחי' העלם לפי שאינו מאיר עתה בבחי' גילוי ע"כ לא כשאני נכתב כו', רק בבהמ"ק שהי' בחי' גילוי הי' נקרא ככתבו כו', וזהו ע"י צמצום יו"ד דש' הוי' וכנ"ל בענין צמצם שכינתו כו' כי ארון הוא אור נו"ן כמ"ש במ"א⁹, אבל לע"ל שיהי' מאיר אלקות בבחי' גילוי וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' יהי' נקרא כמו שנכתב, וע"כ נאמר ביום ההוא דוקא יהי' ה' כו' ושמו אחד לפי שאחד הוא בחי' גלוי אלקותו ית' שע"י בחי' צמצום כו'.

והנה ע"י מה ממשיכי' שיהי' הגילוי אלקות בעולמו' הוא ע"י הביטול כי השראת אא"ס הוא בבחי' חכ' ובה ראשית הגילוי, לפי שחכ' היא כח מ"ה בחי' ביטול וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה ואין אא"ס שורה אלא במי שבטל דוקא, וכמ"כ מובן שע"י הביטול ממשיכי' גילוי אלקות. והנה עיקר הביטול הוא בבחי' מוחין בחי' חב"ד שהם הם בחי' ביטול ממש, משא"כ במדת האהבה אף שיש לו אהבה לאלקות אעפ"כ הוא בחי' יש מי שאוהב, אבל במוחין חב"ד הביטול הוא אמיתי. ואעפ"כ צריך שיומשך הביטול מהמוחי' גם במדות שהם נמשכי' מחב"ד ע"י התבוננות שנתהווה בחי' התפעלות הלב באהוי"ר מפני שמתבונן בגדולת א"ס ב"ה, דהיינו שיהי' התכללו' המדות שיהיו כלולי' האהבה מיראה ויראה כלולה מאהבה וכמ"ש בק"ש ואהבת את¹⁰, שהאהבה כלולה מיראה שזהו ע"י התבוננות בפסוק שמע כו' וכשהאוי"ר כלולי' זמ"ז הרי זה הזזה מבחי' יש, שההתכללות הוא היפוך הישות וזה בא ע"י המשכת המוחין, ואעפ"כ אינו עצמות הביטול כמו חב"ד. ויש מי שהוא בבחי' נצח דהיינו אף שאין לו אוי"ר בפו"מ אעפ"כ הוא בבחי' נצח דהיינו שנעשה אצלו הסכם