כז

ויצחק הי' סבור שהוא צדיק וכמ"ש כי ציד בפיו ופרש"י שהי' צד ומרמה אותו והי' שואל איך מעשרין את המלח ואת התבן והי' סבור יצחק שהוא מדקדק במצות, ופעם משמע להיפך שיצחק הי' יודע שאין ש"ש שגור בפיו, וכמו שפרש"י ע"פ גשה נא ואמושך אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות ש"ש שגור בפיו, נמצא שיצחק ידע כו'. אך הענין הוא דהנה איתא בזהר שרישי' דעשו בעטפי' דיצחק דהנה יצחק הוא בחי' ומדרגת מעלת הזהב על הכסף, כסף הוא בחי' אהבה מלשון נכסוף נכספתי כו' שהוא מדריגת אברהם שהוא בחי' חסד גוון לבן, ויצחק הוא בחי' זהב בחי' גבורות קדושות שמעלת הזהב על הכסף, ועשו הוא סוספיתא דדהבא פסולת הגבורות דיצחק שמפסולת שלו יצא עשו ורישא דעשו בעטפי' דיצחק.

ולהבין ענין רישא, הנה המשכן הי' מעשר יריעות, ועל המשכן הי' אחד עשר יריעות עיזים וכן הי' י"א סממני הקטרת וכמשארז"ל ואחד עשר סממנים היו בה, שהם כנגד י"א כתרין דמסאבותא, ולכאורה אינו מובן שהרי בקדושה אינו כ"א ע"ס וכמ"ש בת"ז אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וכן איתא בס"י ע"ס בלי מה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר שהם עשר דוקא, וזהו שבתורה נמצא הכל על חשבון עשר, עש"מ, עשה"ד, עשרה עשרה הכף שהם כנגד ע"ס כו'³, ולמה בקטרת וביריעו' עיזים הם אחד עשר.

אך הענין הוא דהנה איתא בת"ז אנת הוא חד ולא בחושבן⁴ ופי' ולא בחושבן היינו שאינו בגדר חשבון כלל, כי חשבון הוא כמו למשל שא' לגבי אלף הוא כמו אלף לגבי אלף אלפי' שזהו הכל בגדר חשבון אבל אנת הוא חד ולא בחושבן שאין ערוך אליו כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין, והנה איתא בזהר הובא בעה"ק ח"א פ"ד שהוא אינון ואינון הוא שכלא חד, ולכאורה אינו מובן א"כ האיך הם במנין עשר שהרי אא"ס אחד ומיוחד. אך הענין הוא דהנה אא"ס הוא בחי' בלי גבול ותכלית וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן, וכדי שיהי' מקור לעולמות בע"ג הוצרך לצמצם בעצמו שיהי' מקור לעולמות בע"ג שזהו הכח של אא"ס לצמצם בעצמו שיהי' מקור לגבול לפי שהוא כל יכול ואנת שלימותא דכלא, וכמו שהוא בלי גבול, כמ"כ יכול לצמצם א"ע שיהי' מקור לגבול, והנה ענין הצמצום הזה זהו ענין מה שנמשך בחי' ע"ס שהם בחי' שרש ומקור להיות אח"כ בחי' עולמות בע"ג ותכלית. והנה לפי שהם מקור לעולמות שהם בחי' ציור אדם ובאדם יש עשר בחי' ג' מוחין וז' מדות, לכך גם שרשן ומקורן נק' ג"כ בחי' אדם וכמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם שהוא ענין ע"ס, ומ"מ הוא אינון ואינון הוא לפי שבאמת הוא כולא חד לפי שזהו הכח מאא"ס עצמו שצמצם א"ע בבחי' כמראה אדם כו', והנה בחי' זו נק' בחי' שם וכמ"ש עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו לבד, שמו הוא בחי' הכח שיש באא"ס להתצמצם להיות