שסא

מקיף, והוא כמ"ש ואני בהמות כו'. וענין לולב הוא להמשיך מהעלם לגילוי בבחי' חיצוני' דייקא. והענין הוא כי ההתחלה הוא מיוכ"פ שאז כתיב לפני הוי' תטהרו, כי נר הוי' נשמת אדם הוא נשמה שבגופים, אבל לפני הוי' תטהרו שביוכ"פ קאי על שרש הנשמות כי ביוכ"פ הוא עליית שרש הנשמות למקור חוצבם ע"י תשובה כי תשובה בלא יוכ"פ ויוכ"פ בלא תשובה אינו מועיל רק דייקא יוכ"פ עם תשובה מעומקא דלבא כמ"ש ממעמקים קראתיך מעומק הלב.

והענין כי יש הבל פנימי שהבל הנ"ל המורכב מאמ"ר הרי הוא מורגש בלב, אבל יש הבל פנימי דלא משתמע, ובחי' זו נתעורר ביוכ"פ והוא מחמת שנגע אל לבו במאד על גודל הריחוק מאלקות, אשמנו תעבנו כו', וכל א' אומר זה בלב נשבר בלבא ריקניא עי"ז נתעלי' הנשמות למעלה דהיינו דייקא ע"י הריחוק כנ"ל. והענין יובן עפ"י משל בן שנתרחק מאביו כמה שנים, הנה בראותו אזי אז השמחה היא ביתר שאת ובכפליים משהיתה באמנה אתו. הענין כי אז נתעורר בחי' עצמיות יותר מחמת הריחוק, פי' כי כשהי' אתו יחד בקירוב לא יכולה אהבה זו לבא בגילוי וע"י הריחוק דייקא נתעורר' אהבה זו. או כמשל מאהבת עצמו שאדם אוהב א"ע, אבל התגלות האהבה עצמיו' שלעצמו הוא דייקא בהיפוכו כמו בצער הנוגע לו בגופו אזי אז נתפעל מאד ורואה כל תחבולות כי נתגלה אהבת עצמו. כמו"כ יובן למעלה שדייקא מצד הריחוק שביו"כ שמשפילי' א"ע עד קצה התחתון באמרינו אשמנו כו' עי"ז ניתוסף שמחה בשרש הנשמות יותר כנ"ל וד"ל. ושמחה זו עצמה נמשכת בסוכות בבחי' חיצוני' והשמחה שבבחי' חיצוני' שם הוא יותר התגלות העצמיו' שמחה. וכמשל הבן שנתרחק מאביו ואח"כ כשנתקרבו יחד אזי השמחה אינה מלובשת בבחי' פנימי' אלא בבחי' התקרבות חיצוני'. או כמשל אדם שיש לו אוצר ממון בביתו וכשהוא בדרך ואינו רואהו רק יודע שיש לו אוצר אזי השמחה היא רק מצד בחי' אמונה, אבל כשבא לביתו ורואהו בעין אז הוא התגלות עיקר השמחה, והוא ג"כ דייקא מצד הריחוק שכשהוא בביתו והאוצר תמיד למראה עיניו אין זה שמחה כלל, רק דייקא מצד הריחוק וכשרואהו אזי אז נק' בשם עונג, כי עונג הוא מקרוב ושמחה הוא מרחוק, ועיקר השמחה הוא בבחי' חיצוני' לגמרי, דהיינו כשאוחז המעות ומונה אותם, וזהו הנק' שמחה שלמעלה מעונג שהעונג מורגש, כי יש ב' בחי' שמחה כנ"ל. או כמו מארז"ל גבי ר' אבהו שמצא תוספתא חדתא ונהרין אנפוהי שהשמחה והעונג הוא