שס

תאות האכילה שא"צ לזה שכל כלל להשכיל בענין אכילה אלא שמרגיש שרוצה לאכול וכדומה. ועפי"ז יובן בעבודת ה' ג"כ שהנה מתחלה מתחיל מהתבוננות והסבירי' איך שאתה מחי' את כולם מאין ליש, ואחר ההתבוננו' אז נקבע דעת והרגשה במוחו ואור הבינה נסתלק שהוא רוחב ההסבר רק שנשאר הקיצור שהוא מחי' את כולם, וממוח נמשך בלב כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך, שדעת זה עצמו נמשך בלב ג"כ ונולד מזה בלב בחי' תשוקה והמשכה. וכמו"כ יובן במוח החכמה שידוע ההפרש שבין חכמה לבינה, שבינה הוא ההסבר לאורך ורוחב וחכמה הוא לאסתכלא ביקרא דמלכא בחי' ראי' ולא התבוננות איך שהוא מחי' אלא שנקבע בו בבחי' ראי' כידוע, וה"ז כמשל הרואה את המלך שא"צ להסבר כלל, ובחי' ראי' זו נמשך ג"כ בלב. ומבחי' ראי' לא שייך לומר שיש בחי' אהבה והמשכה בלב, אלא בחי' ביטול שהרי בראות האדם למלך הרי נתבטל מעצמותו ולא שייך לומר אז שיש לו אהבה להמלך. וזהו שכתוב מכל מלמדי השכלתי שהלב מקבל מב' הבחי' הן ממוח החכמה והן ממוח הבינה כמאמר הלב שומע הלב רואה, שחו"ב נק' בשם ראי' ושמיעה. והנה בחי' חו"ב הרי הם באים בגילוי בלב וע"ז כתיב לבי ובשרי ירננו אל אל חי, בכל לבי דרשתיך כו', אבל עדותיך שיחה לי הוא הדעת שבחשאי כמו ענין צלותא בלחש וקולה לא ישמע.

ועפי"ז יובן ענין סוכות ולולב. ותחלה צ"ל הטעם מה שנק' בשם חיצוני' שהלא סוכות הוא בחי' מקיפים ונק' בשם צילא דמהימנותא. אך להבין זה צריך להקדים המשל מהבל הלב שבאדם, שידוע שיש הבל בלב המורכב מאמ"ר והוא בחי' החומר לבד. וצורת הבל זה דהיינו החיות תלוי כשמאיר בו בחי' רצון ושכל או אהבה כו' שאז יש בההבל חיות, משא"כ כשאינו מאיר בו כלום אזי הוא כגולמי חומר בלא צורה. ועפי"ז יובן ענין סוכה, כי הנה מיוכ"פ עד סוכות ויום א' דסוכות בכלל נמשכי' חמש בחי' מקיפים שהוא כח"ב חו"ג והוא הנק' בשם רצון ושכל ומדות אך שהם בבחי'