שנד

ולביאור הענין צריך להקדים שיש ב' בחי' דעת, דעת עליון ודעת תחתון. וענין דעת ידוע שאין פירושו לשון ידיעת פשט הדבר אלא פי' דעת הוא לשון הרגשה והוא (הנק' בל"א דער הער כו'), וחוש זה הוא הוא מגידי המוח (הנק' נערון) וכמ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן, שהמכוון של הידיעה הוא ענין חוש הרגשה הנ"ל, ולעתיד יהי' בחי' הדעת בשלימות כמ"ש וידע כל פעול כו' בבחי' תמידי', ולכן לא יוכלו לבא לידי חטא כלל כמ"ש יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו.

וענין דעת הרגשה יובן ממילי דעלמא כמו עד"מ האדם שמשכיל באיזה מו"מ איך שיכול להרויח בזה, הנה אחר שהשכיל בשכלו איכות טוב המו"מ אזי נקבע בחי' דעת בנפשו שהוא חוש ההרגשה של המו"מ זה. או כמו בענין ההיפך שהוא להרחיק מדבר המזיק לנפשו כמו מאנשי רוצחים, שאחר שהשכיל בשכלו הפחד אזי נשאר בו חוש ההרגשה הנ"ל עד שאין יכולים להסיר הפחד מלבו כלל גם אם יסתרו לו השכל. וכמו"כ יובן בענין תאות האכילה שאם אוכל ושכלו הוא בדבר אחר אינו שומע ומרגיש כלל טעם המאכל, אבל אם משים לבו לדבר המאכל אזי נרגש בנפשו טעם המאכל, וכמו מארז"ל אין קישוי אלא לדעת כו' וכמו והאדם ידע כו' שהוא בחי' ההתקשרות. וכמו"כ יובן בעבודת ה' שההתבוננות ואתה מחי' את כולם כו' בהסבירים שונים לקרב אל השכל אזי נקבע בחי' דעת בנפשו, והוא הדעת שאחר ההתבוננות שהוא הקיצור אשר נקלט במוחו אחר התבוננו' באריכות, ובחי' זו נק' בשם דעת תחתון, דעת המתפשט כו'. ובחי' דעת עליון הוא ענין כח המביא כל הנפש. ויובן הענין מאדם הלומד שאם לומד בלי קדימת הרצון וחשק להלימוד אזי הלימוד הוא דרך מעבר בעלמא בלי חריפות והתחדשות סברות, משא"כ כשקדם הרצון לזה דהיינו ההסכם שרוצה ללמוד ולהבין דבר זה ופונה א"ע מכל עסקיו, אזי יהי' הלימוד בהעמקה עד שיוכל לחדש בו סברות והמצאות, והוא ענין מה שמביא נפשו בדבר זה ונק' בשם המשכת כל הנפש כו' (ובל"א נק' ער לייגט זיך אריין כו'). וכמו למשל בענין הסיפור לאדם מאיזה פחד גזלנים אם לא ישים נפשו לזה כלל הגם שישמע לא ישמע וירגיש רק אם אם ישים נפשו לזה, אזי אז כשישמע מענין זה ירגיש הפחד הזה. ובחי' זו נק' בשם בר דעת והוא דייקא אצל דכר כי בבחי' נוק' אינו בטבע בחי' זו דהיינו שאחר שנקלט בה הדעת הוא אצלה בחיזוק לפי שעה. אבל בחי' ד"ע שהוא