שנב

ונתרחקו לכן גדלה הרחמנות. וזהו ענין הבכי' דיוהכ"פ בשפלות עצומה אשמנו תעבנו כו' שאין בו שום מעלה כלל, שהוא בחי' קצה התחתון דרחמנות, עי"ז נתעורר קצה עליון שהוא בחי' ר"ר כמו הדוגמא דלעתיד דכתיב וברחמים גדולים אקבצך, והוא בחי' שם אלקים שלמעלה משם הוי', ובחי' זו נמשכת על כל השנה ומתלבשת בתומ"צ. ויש הפרש בין תורה למצות, שבמצות ארז"ל עבירה מכבה מצוה אבל אין עבירה מכבה תורה. והענין יובן עפ"י מה שמבואר במדרש ע"פ זמירות היו לי חוקיך כו' משל למלך שהי' לו עבד מיטב נגן והגם שחטא פעמים רבות מחל לו המלך על סרחונו מפני שאם יענשהו ויהרגהו לא יהי' לו מנגן, אחר זמן אירע שחתכו לו אצבעותיו והתחיל המלך לתבוע כל החטאים שעשה עד הנה, כי הטעם שמחל לו הוא רק מפני שהי' מנגן אבל עכשיו שבטל טעם הדבר תבע ממנו הכל כו'. והענין יובן ג"כ לעניננו כי התורה נק' בשם זמירות כמ"ש זמירות היו לי חוקיך כו', שיש ב' מיני זמירות, זמירות דתפלה וזמירות דתורה. והענין הוא כי התורה הוא בחי' פנימי' חכמה כמו שהחכמה היא בבחי' אין וידוע שיש בחי' יחידה בכל נפש מישראל שהוא ג"כ בחי' פנימי' כנ"ל, כי מ"ש כולם בחכמה עשית הוא חכמה חיצוני', והנה כשישראל שיש לו נשמה בגוף לומד התורה שהיא בחי' פנימי' חכמה ונתלבשה באותיות התורה אזי הוא עושה בחי' ממוצע להחיות העולמות כמארז"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר שע"י לימוד בחי' פנימי' חכמה באותיות ונשמה שלומד היא ג"כ מלובשת בגוף עי"ז עושה בחי' ממוצע להיות העולם מתקיים. ולכן ארז"ל ע"פ על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, ויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על ביטול ת"ת, דמשמע שאם היו עוסקים בתורה גם שהיו עוברים על ע"ז כו' לא אבדה הארץ מאחר שלומדים התורה שהוא בחי' ממוצע כמשל המנגן הנ"ל, אבל אחר שעזבו את התורה שלא למדוה באותיות נמצא שאין הכלי כמשל הנ"ל, לכן אבדה הארץ וד"ל. ונמצא שאין עבירה מכבה תורה, אבל את המצות עבירה מכבה מאחר שהמצות מלובשים בפו"מ כו' לכן עבירה מכבה אותה כו'. וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך שהוי' עולה לבחי' אלקים הנ"ל שלמעלה משם הוי', ואח"כ קחו עמכם דברים שבחי' זו נמשכת בתומ"צ כו' כנ"ל וד"ל.